מוכרחים להיות שמח5
New member
למה אחרי פרידה אני מאשים את עצמי ושוכח את מה שהיה חסר?
אני אחרי פרידה מבחור שאהבתי. היינו ביחד 8 חודשים. הוא תושב חוץ שבא לארץ לשנה. וכל הזמן חשבנו שכיגיע המועד ללכת נחליט מה עושים.
אבל כבר תוך כדי הזוגיות היו לי דברים שחסרו לי.
ההוא יה הבעיקר מספר על עצמו. פחות שואל עלי.
לא מקדיש תשומת לב שסיפקה אותי.
לא יוזם סקס ולא יוזם אפילו דברים פעוטים לארוחות משותפות שאני קונה לנו לבית.
מצד שני אני כן זוכר שהוא היה נח גמיש כדי לראות אותי ולהפגש איתי כמה שיותר.
והיה לנו קשר פיסי אינטימי נהדר (הסקס היה אישו אבל פרט אליו היה נעים).
בהתחלה חשבתי שזה נובע מפער הגלאים בנינו. אני בן 33 הוא 25.
הערתי לו על זה בזמנו.
הוא אמר שזה בגלל שאני עם אופי שעוטף מדי ושואל הרבה ומקשיב המון.
הערתי לו שזה חסר לי והייתי מקווה לצורה אחרת. אמרתי לו שאני חושב שזה פשוט יסתיים בחלוף הזמן שלו פה והוא אחרי כמה שבועות החליט שהוא מעידף לסיים כבר עכשיו.
פתאום- כשזה נגמר ואנחנו בנתק. אני מתמלא סימנים של חרטה והיסוס.
בעיק רכי אני מכיר שאני אוהב בטחון. ואני כנראה תופס את התפקיד של המקשיב. הנותן (אולי כי אם לא אתן לא יאהבו אותי). אני לא חושב שזה בצורה מוגזמת
אבל זה כן נובע מחוסר ביטחון. לנסות לעטוף את הצד השני.
פעם היה לי ברור שאני רוצה יותר שתומת לב ממנו (ולדעתי זה בא ממקום של בטחון עצמי- שמגיע לי יותר).
אבל היום - כשאני יוצא לדייטים מחדש אני רואה שאני זה שיוזם את הנשיקה הראשונה או את הקרבה הפיסית. אני לא דוחף או ממהר.
אבל זה מוביל אותי קצת לעוות את ההיסטוריה. להפוך משהו שחסר לי לאשמה עצמית - אולי אני מזמן לעצמי את סוג הבחורים האלה שרק רוצים תשומת לב ולא נותנים במידה שווה. אז על מה יש לי להתלונן?
תודה על האפשרות לשתף.
מאחל שמישהו הזדהה אותי
או יודע לספר איך אצלו זה השתנה.
אני אחרי פרידה מבחור שאהבתי. היינו ביחד 8 חודשים. הוא תושב חוץ שבא לארץ לשנה. וכל הזמן חשבנו שכיגיע המועד ללכת נחליט מה עושים.
אבל כבר תוך כדי הזוגיות היו לי דברים שחסרו לי.
ההוא יה הבעיקר מספר על עצמו. פחות שואל עלי.
לא מקדיש תשומת לב שסיפקה אותי.
לא יוזם סקס ולא יוזם אפילו דברים פעוטים לארוחות משותפות שאני קונה לנו לבית.
מצד שני אני כן זוכר שהוא היה נח גמיש כדי לראות אותי ולהפגש איתי כמה שיותר.
והיה לנו קשר פיסי אינטימי נהדר (הסקס היה אישו אבל פרט אליו היה נעים).
בהתחלה חשבתי שזה נובע מפער הגלאים בנינו. אני בן 33 הוא 25.
הערתי לו על זה בזמנו.
הוא אמר שזה בגלל שאני עם אופי שעוטף מדי ושואל הרבה ומקשיב המון.
הערתי לו שזה חסר לי והייתי מקווה לצורה אחרת. אמרתי לו שאני חושב שזה פשוט יסתיים בחלוף הזמן שלו פה והוא אחרי כמה שבועות החליט שהוא מעידף לסיים כבר עכשיו.
פתאום- כשזה נגמר ואנחנו בנתק. אני מתמלא סימנים של חרטה והיסוס.
בעיק רכי אני מכיר שאני אוהב בטחון. ואני כנראה תופס את התפקיד של המקשיב. הנותן (אולי כי אם לא אתן לא יאהבו אותי). אני לא חושב שזה בצורה מוגזמת
אבל זה כן נובע מחוסר ביטחון. לנסות לעטוף את הצד השני.
פעם היה לי ברור שאני רוצה יותר שתומת לב ממנו (ולדעתי זה בא ממקום של בטחון עצמי- שמגיע לי יותר).
אבל היום - כשאני יוצא לדייטים מחדש אני רואה שאני זה שיוזם את הנשיקה הראשונה או את הקרבה הפיסית. אני לא דוחף או ממהר.
אבל זה מוביל אותי קצת לעוות את ההיסטוריה. להפוך משהו שחסר לי לאשמה עצמית - אולי אני מזמן לעצמי את סוג הבחורים האלה שרק רוצים תשומת לב ולא נותנים במידה שווה. אז על מה יש לי להתלונן?
תודה על האפשרות לשתף.
מאחל שמישהו הזדהה אותי
או יודע לספר איך אצלו זה השתנה.