המשך
וכך כתב בספר "קול יהודה" בפירושו על "הכוזרי" שמבאר את הסיבה שהתורה מאריכה בתיאור וספור כל המאורעות עם כל פרטיהם ושמות מקומותם וכו' וזה לשונו: "... ולהורות נתן גם כן באריכות לשונו, שהרוצה לשקר איננו מאריך בפרטי תנאים, אשר בהמצא פגם באחד מהם יוטל דופי בכל עיקר הכזב ההוא, וכמו שכתב הרא"ש בתשובותיו (כלל ק"צ סימן ו') באומרו: שהשקר צריך קצור כי אין לו מעמד ברגליים, ואם יהיה ארוך בקל יפול, עכ"ל. על כן מה שנכתב מאלו הסיפורים בתורת משה, תקויים אמיתתו מצד מה שהאריכה בהם, כאילו אמריה תאמר: הפוך והפוך בשבע דרישות וחקירות, אם תוכל למצוא עילה ושחיתה (רצונו לומר דבר מושחת ולא נכון) באחד מפרטי הסיפורים הללו, כי בלי ספק תלאה למצוא הפתח, כי אימרת אלו-ה צרופה מזוקקת שבעתיים". מסקנה: אין שום אפשרות שמישהו הצליח ל"השתיל" את התורה בתקופה מאוחרת יותר ממה שמסורת היהדות טוענת, וממילא ברור שהתורה נכתבה בזמן המאורעות, בתקופת משה רבינו ומעמד הר סיני. וניתנה לאנשים שהיו וחוו את המאורעות שהם העדים המקוריים. ב. אין גם שום אפשרות ח"ו לטעון שאולי משה רבינו בצירוף 'ועד' של כותבי תנ"ך עלו להר והיו שם ארבעים יום והמציאו את התורה וכתבו אותה. אחר כך ירדו מההר עם התורה הזאת והגישו אותה לעם ישראל. מה היה קורה אחר כך? האם עם-ישראל היה משתכנע ומקבל את כל החוקים והמצוות האלה? התשובה היא: ודאי שלא! וזאת מכמה סיבות: 1) עם ישראל היה שואל: "משה, מנין הבאת את זה?" ומשה היה עונה: "אינכם זוכרים? הנה כתוב פה בתורה, אלוקים נתן אותה לכולנו לפני ארבעים יום". וכך אמנם כתוב בתורה, שהעם מקבל את התורה כתובה ממשה, שם כתוב שהאלוקים עצמו נתגלה אל כל העם ואמר להם את הדברים האלה. בתורה עצמה, פונה משה רבינו אל העם בגוף ראשון, באותו זמן של האירועים, שהעם עצמו היה בהם וחוה אותם: המשך בהודעה הבאה. "אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם" (שמות כ,יט). "רק השמר לך ושמור נפשך מאוד, פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך, פן יסורו מלבבך כל ימי חייך, והודעת לבניך ולבני בניך. יום אשר עמדת, לפני ה' אלקיך בחורב, באמור ה' אלי, הקהל לי את העם, ואשמיעם את דברי, אשר ילמדון ליראה אותי כל הימים אשר הם חיים על פני האדמה" (דברים ד, ט-י). "היום הזה ראינו כי ידבר אלוקים את האדם וחי". "ומי כל בשר אשר שמע קול אלוקים מדבר מתוך האש כמונו ויחי". "אתם ראיתם את כל אשר עשה ה' לעיניכם בארץ מצרים לפרעה ולכל עבדיו ולכל ארצו" (דברים כט,א). כמובן, אם הדברים לא התרחשו במציאות, עם ישראל היו דוחים זאת. והיו אומרים: אלוקים לא נתן לנו דבר. כיצד אתה כותב ומספר בתורה שאנחנו ראינו ואנחנו שמענו ונוכחנו במעמד הר סיני?! איך אתה יכול להמציא דברים שאנחנו עצמנו יודעים שלא היו מעולם??? ודאי שסיפור כזה לא היה מתקבל על-ידי עם ישראל, ולא היה הופך להיסטוריה מקובלת...! 2) אין די בכך, שהוא צריך להצליח במשימה בלתי אפשרית הזו לשכנע את העם, אלא גם עוצמת השפעתו חייבת להחזיק מעמד זמן רב, הרי מכאן ועד סוף ימיהם הם צריכים להמשיך ולהאמין בסיפור באותה עוצמה כדי שיעבירו אותו לבניהם אחריהם... ושאיש לא ילחש לאוזן כלשהי שהסיפור אינו מדוייק... ושכולם יהיו 'מתואמים' לאורך כל הדורות, ולא תהיה שום דליפה... היתכן? היש לכך תקדים? ומי שיטען כך, על מי יהיה נטל ההוכחה?...לא על הטוען שהשתלת סיפור זה הצליחה??? 3) ולא עוד, הרי כדי שמקבלי הסיפור יספרוהו לבניהם כסיפור שידוע להם מכבר, ולא יספרו כי שמעו את הסיפור מפלוני שסיפר (כמו שתיאורי הנצרות והאיסלם עוברים), חייב היה משה לדאוג שהם לא יספרו מאומה אודות אותו אירוע היסטורי בו סיפר להם את הסיפור... כי מה תהיה תגובת העם, אם לאחר מאמצי השכנוע של משה, יקרא להם ויבקש מהם: אנא מכם, אל תספרו שאני ספרתי לכם את הסיפור... תספרו עליו כסיפור הידוע זה מכבר... האמנם איש לא יחוש בתרמית? האמנם כולם יעמדו בדרישתו של משה ואיש לא יפר אותה...? איך יוציא משה רבינו את עצמו מן התמונה? 4) משה שליח ה': וכן לא שייך לטעון: שאין כל פלא שעם ישראל קיבל ממשה רבינו את התורה, שהרי מתקבל על הדעת כי אדם כמשה רבינו, שהצליח להוציא את ישראל מסבלות מצרים, זכה להערכה מרובה; איש דמגוג וכריזמטי, נהפך תמיד לאיש עליון שכל דבריו מבוצעים, ולכן אין כל פלא שכל העם הלך אחריו וצעד בעקבותיו באימון מוחלט. ראשית, אפילו אם טענה זו כשלעצמה היתה נכונה, היא אינה יכולה לגרוע מעצם הוודאות של מעמד הר סיני. אין בכוחה של ההערצה למשה רבינו ואישיותו - להמציא ולברוא מעמד אדיר כזה לעיני כל ישראל כאמור לעיל. אבל בנוסף - טענה זו היא טעות יסודית. משה רבינו, לא רק שלא היה דמגוג, הוא אפילו לא היה נואם טוב. בכונה ברא אותו ה' "כבד פה וכבד לשון", כדי שאיש לא יחשוב שבמתק לשונו פיתה את העם, ובשפת חלקות של נואם חוצב להבות, הרשים אותם לשמוע קולו. ויתרה מכך: המצרים, שהיו צריכים להיות נגדו ולכפור בכוחו - ואכן חרטומי מצרים (המדענים של ימיהם), ניסו לבטל את מופתיו של משה בלטיהם - הם שנכנעו לאחר המכה השלישית ואמרו (שמות ח, טו): "אצבע אלוקים היא"! ואילו עם ישראל, שאותם בא משה לשחרר, ושלטובתם הוא פועל, ועל-פי ההגיון חייבים היו להאמין לו מראש, לא רק שלא קבלוהו ולא סמכו עליו ולא האמינו בו, אלא עוד רגזו עליו, הפגינו נגדו, דרשו שיבטל את פעולותיו, ורטנו כלפיו וכלפי אהרן (שמות ה,כא): "ירא ה' עליכם וישפוט אשר הבאשתם את ריחנו בעיני פרעה ובעיני עבדיו". משה ידע כי בני-ישראל יחקרו ויבדקו בשבע בדיקות כל מנהיג ולא יאמינו לכל אדם שמשתרר. על כן כאשר ה' מינה אותו בגילוי הסנה לשליחות במצרים, הוא השיב: "הן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקולי" (שם ד,ב). היהודים, חוקרים ובודקים, מתעמתים ובוחנים, אפילו את המנהיג המטיב להם את שיא הטובה שבעולם. כך טיבעם. הניתן לומר כי משה היה מנהיג כריזמטי, שדבריו וציוויו מתקבלים בעיוורון? עשר מכות הביא משה רבינו על מצרים. מכות מוזרות, מופלאות והרסניות; הוא תעתע במעצמה האדירה והגדולה ביותר באותה תקופה ובמלכה האלילי, והתורה מאשרת אכן ש"האיש משה גדול מאוד בארץ מצרים בעיני עבדי פרעה ובעיני העם" (שם יד,יא). היינו צפויים לחשוב איפוא שעם ישראל הפכו למעריצים מושבעים שלו לנצח. אך מה קורה כאשר חנה העם על הים? - אנו שומעים כבר תלונות על משה רבינו: "המבלי אין קברים במצרים לקחתנו למות במדבר...". ובהמשך (שם יז,ג): "וילן העם על משה, למה זה העליתנו ממצרים להמית אותי ואת בני ואת מקני בצמא". והתלונות חוזרות ונשנות, עד שמשה פונה אל הקב"ה ואומר (שם יז,ד): "עוד מעט וסקלוני". וגם אחרי שנאמנותו של משה רבינו הוכחה על-ידי נס גלוי, וקורח ועדתו נענשו לעיני העם, באה התגובה המפתיעה "וילונו כל עדת בני-ישראל על משה ועל אהרן לאמר "אתם" המיתם את עם ה'..." (במדבר יז,ו). גם בעניני אמונה ורוח לא הלכו בני-ישראל אחר משה רבינו בעיניים עצומות. הנה אנחנו מוצאים שאף אחיו ואחותו מדברים בו סרה (במדבר יב,ב): "ותדבר מרים ואהרן במשה... ויאמרו הרק אך במשה דבר ה' הלא גם בנו דבר". ובפרשת קורח מסופר שאף בני לוי, שבטו של משה, מרדו בסמכויותיו, על ידי המרדתו של קורח קרוב משפחתו. פסוקים אלה מוכיחים די והותר, שאין מקום להרהר שמא הלכו ישראל אחר משה כסומים. אנו עדים לביקורת מתמדת. כך טבעו של העם היהודי. 5) ועוד שעם ישראל כאמור צריך היה לקבל עליו את תרי"ג המצוות! מהפכה יסודית כל-כך, ועול כבד כזה, הדורש מכל אדם, רגע ורגע קרבנות אישיים, בין בחיי המעשה ובין בחיי הרוח, לא יכלו להתקבל על העם ללא ערעור, מכוח אישיותו של משה בלבד.