ידיעה קשה חברים
לו ריד. קצת מוזר להגיד שאתה אוהב את לו ריד, כי הוא לא הטיפוס למילים כאלה. ולא שהאהבה לא נוכחת בשירים שלו, היא נוכחת, רק מצופה בציניות וסרקאזם ומשיכה לצד האפל, ושירה מחוספסת, וחוסר יכולת לעגל פינות. לא. לא איש נחמד. יותר בכיוון של מלחיץ. קצת קריפי. לא הבירה באדי מהבאר השכונתי.
זה לו ריד ואני אוהב אותו. אוהב את הכתיבה שלו, את המיקרו לחנים, את השירה נטולת המחוות הגדולות אבל עשירה בניואנסים.
יכול היה להסתפק בהרעדה קלה של מיתרי הקול, ובה הוא ריכז את השיר כולו.
ויותר מאלה, אני אוהב לראות את העולם דרך השירים שלו. לו ריד. אורבני עד העצמות. לשונו, חסרת רחמים, אמרה את הדברים כמו שהם, בלי לקשט, בלי להעמיד פנים, בלי לנסות להתחבב. בשביל לחיות ככה כאמן ואדם צריך להיות גבר בגברים. היושרה האמנותית שלו מעוררת כבוד.
וכמו כולנו, ריד רצה אהבה. מי שמכיר את המוזיקה שלו היטב, יודע. בסוף, בתחתית המילים, בתחתית השורות, תמיד הייתה קריאה לאהבה. כלשהי.
האלבום האהוב עלי של ריד הוא Coney Island Baby.
השיר האהוב עלי משם הוא השיר האחרון, שיר הנושא. שיר אהבה רידי.
הוא מתחיל בספק מלמול ספק שיחה על הזכרון שלו ממאמן הפוטבול של בית הספר בו למד. המאמן הבנזונה הקשוח שכולם שנאו ופחדו מפניו.
אבל ריד אהב אותו. למרות שלא היה שחקן משהו. הוא היה צנום וחלש מדי.
ריד אהב את הבנזונה הקשוח, כי הוא ידע לעמוד על שלו ולא עשה חשבון לאף אחד. כשריד גדל, הוא שיחק את הפוטבול הזה כל חייו.
ואז, לפני ששמים לב, שיר האהבה למאמן הופך להיות שיר נוסטלגי לנערה שאהב. וריד שוזר את הנוסטלגיה לילדה שלו, הקוני איילנד בייבי שלו, בתיעוב נוסטלגי כלפי החברים בשקל שבגדו בהזדמנות הראשונה.
אבל ריד חוזר שוב לנוסטלגיה הרומנטית ומקדיש את השיר, בתוך השיר, ל"לו ורייצ'ל". לנער שלו ריד היה פעם ולחברה שלו. ולכל הילדים מהבצפר שלו. והשיר, בלי להרגיש, הופך להמנון. המנון לאהבה. כי בסוף תמיד, באה קריאה לאהבה.
the glory of love, might see you through
אני לא יכול להאמין שהוא הלך, הבנזונה.
