זה לא נחשב לטור מפרגן
בכל מקרה, הליריקה של ווטרס באופו כללי די אינפנטילית, מהסוג הישיר אך פשטני.
לא מזמן היה יום הקלאש הבינלאומי, מה שהזכיר לי את LONDON CALLING, אלבום שיצא בערך במקביל לחומה, ובפרספקטיבה של זמן וודאי שמאפיל עליו. ההשוואה בין הרעננות והחוכמה והעמדה הפוליטית-חברתית של סטראמר וחבריו לססמאות של ווטרס רק מדגישה את ההבדלים בין מי שכנראה מעולם לא היה העיפרון המחודד ביותר בחבילה לבין אלו שהיו מחוייבים לעמדות הפוליטיות שלהם. רק נזכיר שהקלאש התעקשו למכור את האלבום הכפול במחיר של אלבום בודד, איזשהו נסיון לאזן בין הקונפליקט של ההזדהות עם מעמד הפועלים אל מול ההצלחה הכלכלית. מלהקה כמו פינק פלוייד אפילו לא ניתן לצפות לכזו מחווה. מקסימום ווטרס יכתוב עוד שיר על חומה (דימוי נדוש) בין האמן האומלל לחברה.
לא פלא שהאינפנטיליות של ווטרס מתבטאת גם בדעות הפוליטיות שלו. אני מסוגל להבין אמנים שחושבים שאנחנו ראויים להחרמה, אבל כשווטרס פותח את הפה אני מתחיל לתמוך בחקיקה של רגב כנגד BDS. מצד שני סטראמר, לו היה חי היום, מן הסתם היה יושב היטב בצד שמאל של המפה. סיכוי לא רע שהיה מסרב להופיע בארץ, ועדיין כנראה שהיה מנמק זאת קצת יותר טוב.
גם אם נצטמצם לרשימת הכותבים האנגלים, נמצא שם רבים וטובים מווטרס, למרות הרוק המתקדם שעשה שמות בליריקה. לנון, מקרטני, דיוויס,סטראמר ובואי, חלק מהקריירה של קט סטיבנס, ואן מוריסון, ועוד לא לגמרי התעוררתי. אם נתייחס גם לכותבים מהצד השני של האוקיינוס, אני בספק אם ווטרס יכנס לרשימה כלשהיא.