לא מצליחה להפטר מהספקות- אולי תוכלו לעזור

[trilliane]

תודה על השיתוף!

מעניין מה היה האינטרס של אותו ילד להציק... בדיוק כפי שציינת, רבים אצלכם ידעו ולא עשו מזה עניין, הוא בחר להפיץ שמועה, אולי חשב שירוויח מזה משהו, אולי כעס על הבן, אולי העובדה שהוא "יודע" משהו לגביו גרם לו להרגיש חשוב... ואולי זה הגיע דרך אחד ההורים, הוא כנראה לא ראה את בנך בלי תחתונים ואני גם מניחה שלו היה רואה לא היה יודע לקשר (בגיל 7) ולפרש את פשר השוני; ילד בגיל הזה גם בד"כ לא יודע "מיהו יהודי"... לתחושתי היה שם תיווך של מבוגר. אולי זה עבר כרכילות בין מבוגרים והוא נחשף לה או משהו כזה. גם העובדה ששיחה עם המחנכת השקיטה את הרוחות די בקלות גורמת לי להגיע למסקנה שלילד עצמו לא באמת היה אכפת מהערלה של בנך באופן אישי אלה זה איזשהו מסר שהוא ספג.

 

[הטכנאי קרמר]

הוא יקבל בצבא פרופיל 100

החברים יקבלו 97 פרופיל ...

 

[trilliane]

זה רק מיתוס...

 

[glusha1]

מאוד מבינה אותך - כך הייתי לפני שלושה שבועות

בדיוק כמו שתיארת - גם אנחנו החלטנו לאחר המון לבטים שלא נעשה ברית, וברגע שהתקבלה ההחלטה נתקפנו ספקות ובעיקר חרדה עצומה. בכל התקופה הזו של ההתלבטות ושל ההחלטה הרגשתי שכל עולמי סובב סביב עורלה. במקום תינוק ראיתי רק עורלה. כשאנשים ברחוב ברכו מזל טוב, חייכתי בנימוס אבל הרגשתי שהמזל בכלל לא טוב, שהלוואי והוא היה בת (למרות שבנות כבר יש לי שתיים

), או לפחות נולד מראש בלי עורלה (שמענו שזה קורה לפעמים...). במשך שבועיים פשוט בכיתי.
(באחת התגובות בשרשור הזה יש קישור למה שכתבתי אני בפורום באותם ימים)

באיזשהו שלב חשבתי להתחרט ודווקא בן זוגי שהיה הרבה פחות בטוח בהחלטה עצר בעדי. הוא שאל אם יש איזה טיעון חדש, משהו שלא לקחנו בחשבון. אמרתי שלא, אבל שנינו מיוסרים כל כך ואולי צריך לעשון ברית רק כדי שנוכל להניח לזה. הוא אמר שאם אין טיעון חדש גם אין סיבה להתחרט. אז לא התחרטנו.

מה שעזר לי אז לצאת מההיסטריה הזו בהתחלה זה פשוט להדחיק. לכמה ימים החלטתי לגרש מראשי כל מחשבה על בריתות ועורלות ולחשוב רק על דברים אחרים זה היה קשה אבל זה עזר לי לחזור לפרופורציות. וכשחזרתי לפרופורציות הרשתי למחשבות לחזור, וגם לספקות, אבל אז כבר יכולתי להתמודד איתם בלי היסטריה.

שלושה שבועות זה עדיין לא מספיק בשביל שאוכל להגיד שהלבטים והספקות לגמרה מאחורינו. יש ימים בהם אני שמחה ומשוכנעת, יש ימים בהם החששות חוזרים להציק. אבל בשלושה שבועות האלו כן קרו כמה דברים מעודדים.
למשל -
שכנים שאלו אותי כך: עשיתם כבר ברית או שאתם לא עושים? כאילו זו אופציה ברורה מעליה... ולא, אנחנו לא גרים בתל אביב אלא בישוב מאוד "מיין סטרים" בדרום.
כשחמותי סיפרה בדמעות לחברה שלה שלא עשינו ברית, החברה ענתה בקלילות שגם הבת שלה לא מלה את הנכד.
באופן כללי נראה שבקרב חילוניים בשנת 2015, גם אם עדיין הרוב מלים, כבר כמעט כולם לפחות מכירים מישהו שמכיר מישהו שלא עשה לילד שלו ברית.
רופא הילדים האהוב שלנו, שהוא גם דתי (קיבוצניק שחזר בתשובה) פשוט לא אמר על זה כלום. אחות טיפת חלב שאלה אם כבר עשינו ברית ואמרתי שלא וגם לא נעשה והיא אמרה או-קי ועברה הלאה.

והחיזוק אולי הכי גדול הגיע דווקא מהבת הבכורה שלי (עוד מעט בת 6). היא חזרה יום אחד מהגן ואמרה שהגננות של הצהרון אמרו לה שתינוק שלא חותכים לו חתיכה מהבולבול הוא לא עברי. אמרתי כמובן שזה לא נכון, והתחלתי לדבר על מנהגים שונים ועל הבחירה איזה מהם לקיים. אז היא עצרה אותי ושאלה - אבל אמא, למה בכלל לעשות כזה דבר לתינוק? מה, סתם רוצים שהאמהות יבכו? ניסיתי לענות, דיברתי על מסורת, על הצורך של אנשים להיות דומים לאחרים, אבל שום הסבר לא נראה לה מספיק משכנע.
ומאז כשמישהו שואל אותה על הברית, היא עונה בנחישות ובביטחון מלא - לא עשינו וגם לא נעשה.

שיהיה המון בהצלחה!

 

[trilliane]

ילדים מגיבים בצורה הכי הגיונית (זה לא הגיוני!)

העכבות התרבותיות והלחץ החברתי שייך למבוגרים. אני חושבת שכתבתי לך גם בשרשור ההוא (ואם לא לך אז במקומות אחרים) – מי שחושב שלילדים אכפת מערלה שכח מה זה להיות ילד. אף ילד (שלא שטפו לו את המוח) לא רוצה שיחתכו לו חתיכה מהגוף. יש אין ספור הודעות מתועדות כאן בפורום על ילדים שגילו שחתכו לחבריהם והזדעזעו וריחמו על חבריהם, שאמרו להוריהם תודה על כך שלא חתכו להם... וזה נורמלי! זה הטבעי וההגיוני. כשילד מגלה שזה לגיטימי לחתוך לתינוק איבר בגוף בלי סיבה רפואית, שהורים יכולים לעשות דבר כזה, זה מפחיד ומלחיץ אותו ובצדק! אנחנו פשוט חיים בחברה ששטפה לנו את הראש מגיל צעיר ולכן קשה לראות איך זה נראה מבחוץ, אבל כך זה נראה.

 

[MotheRonit]

צמרמורת

כתבת כל כך מרגש.
איזה צומת אומלל ואכזרי.
כאילו אמור להיות קל... אבל כל כך קשה...
מזל טוב!!!

 

[She Dolphin]

השינוי שעברת מרגש, וגם הדברים שאת מספרת

טוב שאת כאן כדי לחלוק איתנו את השתלשלות העניינים, זה ממש חשוב!

 

[18 פאולה]

מרגש!

התיאור של השיחה שלך עם הבת שלך ממש ריגש אותי. תודה ששיתפת!

 

[דקסו]

תודה על השיתוף החשוב

באמת ריגשת

 

[ציפור לבנת כנף]

מרגש עד דמעות

חיבוק ענקי לכולכם, והכי-לילדונת

 

[טוטוס]

שוב תודה לכולם על התגובות

ההחלטה כרגע היא כן לבצע מילה

הבנתי שלמרות שכל ה"אידאלים" וההגיון שלי אומרים שאין סיבה וצורך משהו בלב לא מקבל זאת וכמו בהחלטות אחרות בשנתיים שלי כאמא לבכורה אנחנו צריכים ללכת עם הלב. למרות שלא שיתפנו בהתלבטות נתקלנו באמת בגישה מאוד פתוחה בסביבה. אנשים ששאלו שאלו הרבה פעמים "אם אנחנו עושים ברית" ולא ראו זאת כמובן מאליו. ובאמת רציתי להודות לכם על זה שיש מקום כזה להתייעץ בצורה שקולה ונעימה.
המון תודה שוב

 

[trilliane]

אישית אני חושבת שבהחלטות רגישות כאלה כדאי ללכת עם הראש

ולקבל החלטה רק אחרי ששלמים איתה ולא רק מתוך לחץ ורצון להקלה (שתיגמר כבר ההתלבטות), כי זו בחירה בלתי הפיכה שמשפיעה על גופו של אדם אחר לכל חייו (זו הסיבה שאני אישית גם חושבת שזו לא החלטה שההורים צריכים לקבל, אלא רק כל אדם בעצמו כלפי גופו שלו).
&nbsp
את כותבת "משהו בלב לא מקבל זאת" – לדעתי כדאי לנסות לברר עם עצמך מהו אותו "משהו", לנתח בעצם מה גורם לך לבחור אחרת בניגוד להבנה הראציונלית שלך.

 

[טוטוס]

אחרי כל השיקולים ההגיוניים גם הלב צריך להסכים. ככה אני לפחות

יש עוד שבוע ומשהו להתחרט אז יש לנו עוד זמן.

 

[trilliane]

למה? לא מדובר כאן באהבה, אמנות, תחביב וכו' אלא בניתוח

אני חושבת שפעולה רפואית בלתי הפיכה אמורה להתקבל מתוך שיקולים הגיוניים בלבד, בפרט כשהיא מבוצעת בגופו של אדם אחר, וזו לא החלטה שהמחליט מקבל כלפי גופו שלו ואז כל שיקול לגיטימי באותה מידה. אם יש התנגשות בין הלב להיגיון לא הייתי מבצעת שום פעולה בלתי הפיכה לפני שהייתה מיישבת אותה, ואם לבחור, אז לפי ההיגיון. כאמור, אם הלב לא מסכים הייתי בודקת למה ולא משאירה את זה שם אלא מנסה להבין מה מפריע "לו".
&nbsp
הבעיה היא שזה לא רק שבוע להתחרט, זה כל החיים... יש לא מעט הורים מתלבטים שהתחרטו בדיעבד וזה הרבה יותר קשה (יש כאן תיעוד לכאלה, אם מעניין אותך לקרוא). אני גם מכירה אישית חברה שהסכימה (כי בעלה רצה) ועד היום מצטערת על כך.

 

[טוטוס]

תודה אנו שלמים עם החלטנו לבצע את המילה. אני שמחה שחווינו את

ההתלבטות ואת השינויים בהחלטות שלנו לכאן ולכאן זה היה חשוב עבורנו למרות החלטנו הסופית.

 

[trilliane]

שיהיה בהצלחה והרבה בריאות, תרגישו טוב

אם מתאים לך לפרט אשמח בכל זאת אם תשתפי בשיקולים שהיטו את הכף לכיוון השני.

 

[טוטוס]

קצת קשה לשים על כך את האצבע.

אני מאמינה שהקשיים הם בעיקר התחושה שאנו מחליטים(כי בעינננו גם לא לבצע היא החלטה) עבור מישהו אחר. עברנו בהצלחה את הברית(כמובן על ידי רופא) ועכשיו נמשיך הלאה.

 

[trilliane]

תודה. אני לא מצליחה להתחבר לתחושה הזאת, מודה...

גם אם לא לבצע זו "החלטה" (שמוגדרת למעשה רק ביחס למסורת שאיני שותפה לה) עדיין היא הרבה פחות החלטה עבור מישהו אחר, ולו רק כי היא משאירה בידיו את ההחלטה והיא לא בלתי הפיכה. העיקר שאתם מרוצים ובריאים.

 

[MotheRonit]

אבל כל עוד יש אי הסכמה בין ההגיון ללב

לא עושים. לא עושים ניתוח/כורתים איבר כדי לקפוץ למים ולסיים עם זה - צריכים להיות שלמים עם ההחלטה. תעשי ברגע שתדעי שזה פשוט הדבר הנכון לעשות. אם את לא שם אז למה בעצם? למה כן לא למה לא

 

[true to you]

כדאי לך לברר עם עצמך

האם כשאת אומרת ״לב״ את מתכוונת להרגשת שייכות (שלך או של בנך) לעם היהודי, לשבטיות הישראלית, למשפחה, של האב הנימול לבנו?
או שמדובר במשהו אחר שאת לא יכולה להסביר?
אילו חלק מהשאלות ששאלתי את עצמי. הייתי צריכה לשאול אותן גם כדי לתת הסבר ביום מן הימים אם וכאשר בני ישאל אותי מדוע החלטתי כך ולא אחרת.