לא יודעת איך.....
הקטן בן שלוש וחודשיים, לא משתף אותי מיוזמתו בחוויות שעוברות עליו. זה בסדר, אני לא מציקה לו אבל מתעצבת לי. אני כן רוצה לשוחח איתו ולדעת מה עובר עליו ומה הוא מרגיש. כשאני שואלת אותו איך היה בגן? התשובה היא "כיף" וזהו... אני מנסה לשאול שאלות יותר ספציפיות אבל אני מרגישה חוסר רצון לשתף פעולה. אני עוזבת. שואלת אחרי כמה זמן בצורה אחרת. אותה תגובה. אני מנסה לא ללחוץ עליו ולא לתת לו הרגשה שהשאלות הן חקרניות וחטטניות. מצד אחד יש לי תחושה שאם היה משהו לא בסדר כבר הייתי יודעת עליו ומצד שני אני אומרת לעצמי למה שזה יהיה ככה, אם הוא מתרגל לא לדבר עם הוריו?? כשהוא רב עם חבר למשל, הוא לא מספר לי מה קרה רק מספר שהוא בכה. אני לא תופסת עמדה שיפוטית לא מצדיקה אותו או את חברו, לא מוכיחה אותו, רק רוצה לשמוע פרטים, ואין לי את זה. בנזוגי ואני אנשים פתוחים, מדברים ומקשיבים אחד לשני. אנחנו משתפים גם אותו לפעמים בחוויות שעוברות עלינו ומה הרגשנו ומה חשבנו וכו' וכו'... יש דרכים (עדינות כמובן) לדובב אותו לשוחח איתנו? או שצריך להשלים עם העובדה שהוא ילד סגור??
הקטן בן שלוש וחודשיים, לא משתף אותי מיוזמתו בחוויות שעוברות עליו. זה בסדר, אני לא מציקה לו אבל מתעצבת לי. אני כן רוצה לשוחח איתו ולדעת מה עובר עליו ומה הוא מרגיש. כשאני שואלת אותו איך היה בגן? התשובה היא "כיף" וזהו... אני מנסה לשאול שאלות יותר ספציפיות אבל אני מרגישה חוסר רצון לשתף פעולה. אני עוזבת. שואלת אחרי כמה זמן בצורה אחרת. אותה תגובה. אני מנסה לא ללחוץ עליו ולא לתת לו הרגשה שהשאלות הן חקרניות וחטטניות. מצד אחד יש לי תחושה שאם היה משהו לא בסדר כבר הייתי יודעת עליו ומצד שני אני אומרת לעצמי למה שזה יהיה ככה, אם הוא מתרגל לא לדבר עם הוריו?? כשהוא רב עם חבר למשל, הוא לא מספר לי מה קרה רק מספר שהוא בכה. אני לא תופסת עמדה שיפוטית לא מצדיקה אותו או את חברו, לא מוכיחה אותו, רק רוצה לשמוע פרטים, ואין לי את זה. בנזוגי ואני אנשים פתוחים, מדברים ומקשיבים אחד לשני. אנחנו משתפים גם אותו לפעמים בחוויות שעוברות עלינו ומה הרגשנו ומה חשבנו וכו' וכו'... יש דרכים (עדינות כמובן) לדובב אותו לשוחח איתנו? או שצריך להשלים עם העובדה שהוא ילד סגור??