אנחנו פה בשבילך
פנינה יקרה,
אני חושבת על האבחנה שלך ועל הכותרת של הפוסט שלך.. ועד כמה במצב הזה זה מרגיש שהכל הופך ללא בטוח ולא ניתן לשליטה... וכשהחוויה הזו מצטרפת לכאבים פיזיים איומים ומבהילים אני יכולה להבין את התחושה שהדברים הם יותר מידי...
ואני משערת לעצמי שעצם זה שמדובר במצב נדיר, משאיר אותך לקבל החלטות ללא תקדים, ולהתקדם לאט לאט, עקב בצד אגודל, בדרך שטרם שורטטה והיא מעורפלת מאוד... מה שהופך אותה וודאי למפחידה יותר ובודדה יותר...
לדרך שהאובדנים בה הם לא צפויים, אבל לצד זאת, ולמרות שזה אולי נשמע לא הגיוני, יש בדרך הזו גם המון פוטנציאל אישי. אני קוראת אותך תקופה ורואה איך, למרות הכאבים, הפיזיים והנפשיים, יש בך כל כך הרבה תושייה. איך את יודעת להגדיר מה עוזר לך, איך את מארגנת את הניירת ויוצרת רשת של תמיכה למקרה חירום, איך את בוחרת לשתף כאן ולא להישאר לבד עם המצוקות...
ובעיני יש לזה ערך עצום, כיוון שזה מעיד על כוחות שיש בך, ושום אבחנה לא תיקח, כוחות שתוכלי לגייס להתמודדות הזו, כוחות שיכולים לסייע לך לסרטט את הדרך האישית והייחודית שלך אל מול הדבר הזה, וכדי למצוא מחדש את עצמך מול קשיים ואובדנים ביכולת ובתפקוד.
אנחנו לא נוטים לתת עצות כאן, אבל לאור מה שאת משתפת, אני חושבת ומסכימה עם מה שאמרת לגבי לדאוג שלא תהיי לבד במצבי חירום ומצוקה, ולכן אולי, לחצן מצוקה הוא רעיון טוב. אולי אפשר לשנות את החשיבה לגביו ולכנותו "לחצן ביטחון" כי זה מה שהוא אמור להעניק לך – את הביטחון שבמצבי מצוקה תוכלי להזעיק עזרה בקלות ובמהירות ולא להיות לבד.
אני רוצה לסיים בקטע קצר שכתבה ד"ר אליזבת קובלר רוס, שעבדה עם חולים במחלות מורכבות וכן עם חולים סופניים. דווקא מעבודתה לצד המוות היא מלמדת בהרצאותיה וספריה, איך לצקת משמעות בחיים, איך לחיות חיים מלאים למרות נסיבות החיים השונות ומצאתי את הקטע הבא מנחם ומעורר השראה וחשבתי לצרף אותו עבורך:
"כל קושי הוא הזדמנות שניתנת לכם, הזדמנות לגדול. צמיחה היא המטרה היחידה של הקיום בעולם הזה. לא תוכלו לגדול אם תשבו בגן פרחים יפה ומישהו יגיש לכם אוכל מדהים על מגש כסף. אבל אם אתם חולים, אם אתם סובלים, אם חוויתם אבדות ובכל זאת אתם לא טומנים את הראש בחול, אלא מאמצים את הכאב ולומדים לקבל אותו, לא כעונש או קללה, אלא כמתנה שיש לה מטרה מאוד מסויימת – אז אתם גדלים".
פנינה יקרה, ברור לי שאין מילים אלו, או כל מילים אחרות שיכולתי לבחור, כדי לקחת את הכאב, ואולי אפילו אין בהן כדי להקל עליו... פשוט רציתי לומר שאנחנו פה עבורך וננסה לסייע בכל דרך שרק נוכל...
את מוזמנת להמשיך לשתף כאן, או בצ'אט האישי שלנו, דרכו תוכלי לנהל שיחה עם אחד מאיתנו המתנדבים. בכל דרך שנוחה לך...(הצ'אט פעיל כל ערב בין תשע לחצות, חוץ משישי, והקישור אליו הוא באתר שלנו:
http://www.sahar.org.il/)
שולחת לך חיבוק גדול וחם,
ומתפללת לסוף שבוע עם כמה שפחות כאבים מכל הסוגים..
שלך,
מתנדבת סה"ר