כואב (לי)
לקרוא את הויכוחים האין סופיים בפורום הזה בהם מנסים הכותבים להוכיח, להראות ולהדגים את צדקתם, לעיתים תוך חירוף וגידוף אלו ש"לא מבינים" על מה מדברים איתם.
מהספר "נשים מנוגה וגברים ממאדים" למדתי שאנחנו (גברים ונשים) משתמשים באותן המילים כדי לדבר שפות שונות. בתחילה זה נראה די מצחיק. בהמשך מפליא היה לגלות שאנשים שונים משתמשים באותן מילים כדי לדבר על דברים שונים בתכלית. אז הכרתי מעט את משנתו של נועם חומסקי והפירוש שאני נתתי לדבריו (כל מה שאני כותב כאן הוא פירוש שלי לדברים שקראתי, למדתי, ראיתי ושמעתי) הוא שהמילים שאנחנו משתמשים בהן בעצם מכוונות להצביע אל חוויות אישיות שאנחנו נושאים בתוכנו.
אין שום סיכוי שמישהו יצליח להבין על מה אני מדבר אם אוצר החוויות שלו שונה מספיק מאוצר החוויות שלי.
כאן אסטה ברשותכם לרגע ואספר על עוד שאלה ידועה שהתמודדתי איתה: אם עץ נופל ביער ואף אחד לא שומע, האם הוא מקים רעש?
התשובה שלי בסופו של דבר היתה שאם אף אחד לא שומע, אף עץ לא נופל בשום יער. אבל זו כאמור רק סטיה קטנה כי השאלה האמתית שהתעוררה בי היתה: אם כך, כשאדם מת והוא מפסיק לחוות עת עולמו, האם העולם ממשיך להתקיים? התשובה שלי, שלדעתי אין אחרת ממנה, לפחות לא על בסיס העדויות שאנחנו רואים במציאות שאנחנו מצליחים לראות היא: לא!
אין ספק בעיני שלפחות עבור אותו בר מינן העולם הפסיק להתקיים באחת.
המסקנה (המגלומנית משהו, חייבים להודות) שעולה מכך היא שהעולם קיים בגללי ובשבילי. אם אני לא קיים - העולם לא קיים. מאמירה זו עלו תובנות שעניינן נוגע לאחריותי האישית לשימור וטיוב העולם שבו אני חי.
בין השאר זה הביא אותי לנסח את התובנה: "אתה האדם החשוב ביותר בעולם". התובנה הזו הובילה אותי לשיפור באיכות החיים שלי ושל כל מי שהלך בדרך שהנחיתי באותה העת. אלא שמה שהרבה יותר מעניין מבחינת הדיון שלנו כאן זו השאלה איך יכול להיות שהעולם מפסיק להתקיים כשאני מפסיק להתקיים? הרי אנשים אחרים ממשיכים להתקיים וגם עולמם מן הסתם עומד על כנו. ואז החלו לצוץ המסקנות הבאמת מרתקות. מה אם כל אחד מאיתנו חי בעולם שלו ומשלו שמתקיים רק בזכות קיומו העצמי?
(אולי) יש איזו שהיא אינטלגנציה עליונה שמוצאת דרך לסנכרן את כל העולמות כך שייראו מנקודת המבט שלנו כאילו כל העולמות האלו הם אחד. ואולי באמת כל העולמות הנפרדים כולם אחד הם?
ההסתכלות הזו מביאה אותי להבנה שלא בהכרח מה שאמת ונכון בעולמי נכון ואמתי גם בעולמו של זולתי. ואין לי אלא להביט באנשים הסובבים אותי ובעולמות בהם הם חיים ולזכור כל הזמן שמה שאני רואה זה רק מה שאני מסוגל ומוכשר לראות. האמת המוחלטת (אם אכן יש דבר כזה) נמצאת הרחק מחוץ להישג ידי, מחשבתי, תבונתי וכל דבר אחר שיש לי יכולת אחיזה בו.
לכן במקום לגדף מישהו שלא מבין כדאי לזכור שהוא לא מבין את העולם שבו אני חי. כנראה משום שהוא חי בעולם אחר לגמרי.
אז למה זה כואב לי אתם שואלים? משום שכאמור אני אחראי לשימור וטיוב העולם שבו אני חי. זוהי אחריות ממשית ומוחשית לגמרי עבורי ואני עמל עליה יום יום ושעה שעה (כמעט). כאשר אנחנו לומדים לעצב ולבנות את המציאות (אפשר ללמוד ואף לעשות זאת) שומה עלינו לסלק מן המציאות שלנו את אותם סממנים הפוגעים בה ובאיכותה. כמו גנן המסלק את עשבי הבר מגינתו. וכך כשמישהו פוגע בזולתו הרי הוא פוגע קודם כל בו עצמו וזה פוגע גם בעולם שלי ובברואיו. שאותם אני אוהב.
לקרוא את הויכוחים האין סופיים בפורום הזה בהם מנסים הכותבים להוכיח, להראות ולהדגים את צדקתם, לעיתים תוך חירוף וגידוף אלו ש"לא מבינים" על מה מדברים איתם.
מהספר "נשים מנוגה וגברים ממאדים" למדתי שאנחנו (גברים ונשים) משתמשים באותן המילים כדי לדבר שפות שונות. בתחילה זה נראה די מצחיק. בהמשך מפליא היה לגלות שאנשים שונים משתמשים באותן מילים כדי לדבר על דברים שונים בתכלית. אז הכרתי מעט את משנתו של נועם חומסקי והפירוש שאני נתתי לדבריו (כל מה שאני כותב כאן הוא פירוש שלי לדברים שקראתי, למדתי, ראיתי ושמעתי) הוא שהמילים שאנחנו משתמשים בהן בעצם מכוונות להצביע אל חוויות אישיות שאנחנו נושאים בתוכנו.
אין שום סיכוי שמישהו יצליח להבין על מה אני מדבר אם אוצר החוויות שלו שונה מספיק מאוצר החוויות שלי.
כאן אסטה ברשותכם לרגע ואספר על עוד שאלה ידועה שהתמודדתי איתה: אם עץ נופל ביער ואף אחד לא שומע, האם הוא מקים רעש?
התשובה שלי בסופו של דבר היתה שאם אף אחד לא שומע, אף עץ לא נופל בשום יער. אבל זו כאמור רק סטיה קטנה כי השאלה האמתית שהתעוררה בי היתה: אם כך, כשאדם מת והוא מפסיק לחוות עת עולמו, האם העולם ממשיך להתקיים? התשובה שלי, שלדעתי אין אחרת ממנה, לפחות לא על בסיס העדויות שאנחנו רואים במציאות שאנחנו מצליחים לראות היא: לא!
אין ספק בעיני שלפחות עבור אותו בר מינן העולם הפסיק להתקיים באחת.
המסקנה (המגלומנית משהו, חייבים להודות) שעולה מכך היא שהעולם קיים בגללי ובשבילי. אם אני לא קיים - העולם לא קיים. מאמירה זו עלו תובנות שעניינן נוגע לאחריותי האישית לשימור וטיוב העולם שבו אני חי.
בין השאר זה הביא אותי לנסח את התובנה: "אתה האדם החשוב ביותר בעולם". התובנה הזו הובילה אותי לשיפור באיכות החיים שלי ושל כל מי שהלך בדרך שהנחיתי באותה העת. אלא שמה שהרבה יותר מעניין מבחינת הדיון שלנו כאן זו השאלה איך יכול להיות שהעולם מפסיק להתקיים כשאני מפסיק להתקיים? הרי אנשים אחרים ממשיכים להתקיים וגם עולמם מן הסתם עומד על כנו. ואז החלו לצוץ המסקנות הבאמת מרתקות. מה אם כל אחד מאיתנו חי בעולם שלו ומשלו שמתקיים רק בזכות קיומו העצמי?
(אולי) יש איזו שהיא אינטלגנציה עליונה שמוצאת דרך לסנכרן את כל העולמות כך שייראו מנקודת המבט שלנו כאילו כל העולמות האלו הם אחד. ואולי באמת כל העולמות הנפרדים כולם אחד הם?
ההסתכלות הזו מביאה אותי להבנה שלא בהכרח מה שאמת ונכון בעולמי נכון ואמתי גם בעולמו של זולתי. ואין לי אלא להביט באנשים הסובבים אותי ובעולמות בהם הם חיים ולזכור כל הזמן שמה שאני רואה זה רק מה שאני מסוגל ומוכשר לראות. האמת המוחלטת (אם אכן יש דבר כזה) נמצאת הרחק מחוץ להישג ידי, מחשבתי, תבונתי וכל דבר אחר שיש לי יכולת אחיזה בו.
לכן במקום לגדף מישהו שלא מבין כדאי לזכור שהוא לא מבין את העולם שבו אני חי. כנראה משום שהוא חי בעולם אחר לגמרי.
אז למה זה כואב לי אתם שואלים? משום שכאמור אני אחראי לשימור וטיוב העולם שבו אני חי. זוהי אחריות ממשית ומוחשית לגמרי עבורי ואני עמל עליה יום יום ושעה שעה (כמעט). כאשר אנחנו לומדים לעצב ולבנות את המציאות (אפשר ללמוד ואף לעשות זאת) שומה עלינו לסלק מן המציאות שלנו את אותם סממנים הפוגעים בה ובאיכותה. כמו גנן המסלק את עשבי הבר מגינתו. וכך כשמישהו פוגע בזולתו הרי הוא פוגע קודם כל בו עצמו וזה פוגע גם בעולם שלי ובברואיו. שאותם אני אוהב.
