איןאריותכאלה
New member
ילדה עקשנית-ת-ת ! / או: איך אתן מחזיקות מעמד מול טנטרום?
הקטנה שלי (בת שלוש ורבע) עצמאותה, מתלבשת, מתפשטת, מדברת שוטף מגיל קטן, נגמלה בקלות ובאלגנטיות, מהירת תפיסה, קורעת מצחוק, מתוקה אמיתית ועקשנית עד ייאוש.
כשאפשר והעניין לא עקרוני אני לא נכנסת איתה ראש בראש אלא במעקף עדין, אבל לפעמים אין ברירה ומגיע 'לא' חד משמעי ונחרץ שלא ניתן לחזור ממנו - והיא מסוגלת לבכות שעה (! - כן, תזמנתי), כולל הטחה של הגוף, זעקות שבר למיניהן, פנייה אלי ואל בעלי לסירוגין (אם שנינו נמצאים).
מצד אחד חשוב לי מאד להקנות לה גבולות ברורים וחד משמעיים, וחשוב לי שהיא תכבד את המילה שלנו. מצד שני נקרע לי הלב וקשה לי פיזית לעמוד באינטנסיביות של הטנטרום שלה (ממש מתהפכת לי הבטן). בעלי הרבה יותר קשוח ממני ולא חווה את ההתפרצויות בצורה קשה, אז אם אפשר אני מתרחקת מעין הסערה.
תמיד לפני שאני אומרת 'לא' אני לוקחת בחשבון את המחיר האדיר. ואומרת אותו רק אם הוא נצרך באמת. ועדיין לפעמים, בשוך הסערה, כשהיא כולה מותשת והעיניים שלה קטנות וזולגות לה דמעות ונזלת וכולה מכווצת - אני שואלת את עצמי אם זה באמת היה שווה את זה, או אולי בעצם היה נכון יותר לוותר.
דוגמא אקטואלית - באחת מנסיעות החג היא שתתה מבקבוק קטן של נביעות והרביצה איתו לאחותה בראש. לקחתי לה את הבקבוק. היא התחננה לקבל אותו בחזרה והבטיחה להתנהג יפה. אחרי משא ומתן החזרתי לה אותו. כשהרביצה בפעם השניה סרבתי בתוקף להחזיר לה אותו על אף זעקות השבר (שעה, כן?).
מקרים מהסוג הזה זוכים לעיבוד רגשי מתמשך (בבוקר למחרת: אמא, את זוכרת שאני הרבצתי בבקבוק ואת לקחת לי ואני בכיתי?) ובהחלט מותירים חותם (חיובי) - ועדיין השעה ההיא היתה עינוי.
איך אתן מחזיקות מעמד מול טנטרומים קשים? על אף שאני בטוחה שבחרתי נכון, ממש כאב לי פיזית לעבור איתה את הטנטרום הזה.
הקטנה שלי (בת שלוש ורבע) עצמאותה, מתלבשת, מתפשטת, מדברת שוטף מגיל קטן, נגמלה בקלות ובאלגנטיות, מהירת תפיסה, קורעת מצחוק, מתוקה אמיתית ועקשנית עד ייאוש.
כשאפשר והעניין לא עקרוני אני לא נכנסת איתה ראש בראש אלא במעקף עדין, אבל לפעמים אין ברירה ומגיע 'לא' חד משמעי ונחרץ שלא ניתן לחזור ממנו - והיא מסוגלת לבכות שעה (! - כן, תזמנתי), כולל הטחה של הגוף, זעקות שבר למיניהן, פנייה אלי ואל בעלי לסירוגין (אם שנינו נמצאים).
מצד אחד חשוב לי מאד להקנות לה גבולות ברורים וחד משמעיים, וחשוב לי שהיא תכבד את המילה שלנו. מצד שני נקרע לי הלב וקשה לי פיזית לעמוד באינטנסיביות של הטנטרום שלה (ממש מתהפכת לי הבטן). בעלי הרבה יותר קשוח ממני ולא חווה את ההתפרצויות בצורה קשה, אז אם אפשר אני מתרחקת מעין הסערה.
תמיד לפני שאני אומרת 'לא' אני לוקחת בחשבון את המחיר האדיר. ואומרת אותו רק אם הוא נצרך באמת. ועדיין לפעמים, בשוך הסערה, כשהיא כולה מותשת והעיניים שלה קטנות וזולגות לה דמעות ונזלת וכולה מכווצת - אני שואלת את עצמי אם זה באמת היה שווה את זה, או אולי בעצם היה נכון יותר לוותר.
דוגמא אקטואלית - באחת מנסיעות החג היא שתתה מבקבוק קטן של נביעות והרביצה איתו לאחותה בראש. לקחתי לה את הבקבוק. היא התחננה לקבל אותו בחזרה והבטיחה להתנהג יפה. אחרי משא ומתן החזרתי לה אותו. כשהרביצה בפעם השניה סרבתי בתוקף להחזיר לה אותו על אף זעקות השבר (שעה, כן?).
מקרים מהסוג הזה זוכים לעיבוד רגשי מתמשך (בבוקר למחרת: אמא, את זוכרת שאני הרבצתי בבקבוק ואת לקחת לי ואני בכיתי?) ובהחלט מותירים חותם (חיובי) - ועדיין השעה ההיא היתה עינוי.
איך אתן מחזיקות מעמד מול טנטרומים קשים? על אף שאני בטוחה שבחרתי נכון, ממש כאב לי פיזית לעבור איתה את הטנטרום הזה.