ייאוש
לא, ייאוש היא מילה יפה מדי לתחושה שלי.
תהום, עמוק עמוק עמוק. לא, גם המילה הזו לא מתאימה.
אין באמת מילה שתתאר את המצב שלי.
גם לא מצליחה להביא את המילים שמסתובבות בראש לביטוי, למשפטים שלמים, לפסקאות, סתם הברות נטולות משמעות.
ואם כותבת פה, זה באמת מצב רע.
כל כך רע לי, מספרת לעצמי שפשוט המוח שלי לא מסוגל להכיל כל כך הרבה תסכול וכל כך הרבה לרצות דברים ולרצות ולרצות ולרצות, עד שהוא פשוט מפסיק לרצות, זה מנגנון ההגנה שלו, מפסיק לרצות הכל, מפסיק להיות איכפת.
שום דבר לא כיף נהיה, כי כמה אפשר לרצות דברים שנראה שאין סיכוי לקבל.
כמה יכול לכאוב הלבד וחוסר היכולת להיות עם אנשים עד שפשוט אי אפשר לרצות יותר.
או שאולי ככה נראה דיכאון ששום דבר לא מהנה, והכל דוחה ומגעיל ומייאש.
ובשביל מה להמשיך? אם שום דבר לא מלהיב..
מצד שני, לרצות דברים ולהרגיש שהם בלתי אפשריים גם לא כיף, אבל לפחות נראה שמשהו כיף.
לא מתחשק כלום, מלבד לבהות, פשוט לבהות וזהו.
כל כך הרבה פעמים עברתי קשיים, כאלה ואחרים, כל כך הרבה פעמים חשבתי שאני לא אצא מזה וככה יהיה תמיד.
לפעמים יצאתי, לפעמים משהו השתפר, לפעמים לא, לפעמים נדמה שאני בדיוק באותו מקום שהייתי בגיל 8.
נדמה שכל כך הרבה פעמים כביכול קראתי זאב זאב, שלמה להאמין לי כבר...
מצד שני, בסוף הזאב זאב, הזאב באמת אכל אותו...
לפעמים נראה שזה הסוף, אבל בסוף באמת מגיע הסוף...ואיך נדע שעכשיו לא הסוף?
ונשאלת השאלה...בשביל מה להחזיק מעמד? אין באמת בשביל מה.
אין לי מקום להכיל את זה.
המוח שלי לא מסוגל לזה.
אני רק רציתי לחיות.. אבל איכשהו כל מה שיצא..זה המצב הנוראי הזה, שאין לי מושג איך אני יוצאת ממנו וכמו שזה נראה, אני כבר לא יוצאת.
לא, המילים לא יוצאות כמו שצריך. הייאוש חוגג. נמשיך לבהות עוד קצת.
לא, ייאוש היא מילה יפה מדי לתחושה שלי.
תהום, עמוק עמוק עמוק. לא, גם המילה הזו לא מתאימה.
אין באמת מילה שתתאר את המצב שלי.
גם לא מצליחה להביא את המילים שמסתובבות בראש לביטוי, למשפטים שלמים, לפסקאות, סתם הברות נטולות משמעות.
ואם כותבת פה, זה באמת מצב רע.
כל כך רע לי, מספרת לעצמי שפשוט המוח שלי לא מסוגל להכיל כל כך הרבה תסכול וכל כך הרבה לרצות דברים ולרצות ולרצות ולרצות, עד שהוא פשוט מפסיק לרצות, זה מנגנון ההגנה שלו, מפסיק לרצות הכל, מפסיק להיות איכפת.
שום דבר לא כיף נהיה, כי כמה אפשר לרצות דברים שנראה שאין סיכוי לקבל.
כמה יכול לכאוב הלבד וחוסר היכולת להיות עם אנשים עד שפשוט אי אפשר לרצות יותר.
או שאולי ככה נראה דיכאון ששום דבר לא מהנה, והכל דוחה ומגעיל ומייאש.
ובשביל מה להמשיך? אם שום דבר לא מלהיב..
מצד שני, לרצות דברים ולהרגיש שהם בלתי אפשריים גם לא כיף, אבל לפחות נראה שמשהו כיף.
לא מתחשק כלום, מלבד לבהות, פשוט לבהות וזהו.
כל כך הרבה פעמים עברתי קשיים, כאלה ואחרים, כל כך הרבה פעמים חשבתי שאני לא אצא מזה וככה יהיה תמיד.
לפעמים יצאתי, לפעמים משהו השתפר, לפעמים לא, לפעמים נדמה שאני בדיוק באותו מקום שהייתי בגיל 8.
נדמה שכל כך הרבה פעמים כביכול קראתי זאב זאב, שלמה להאמין לי כבר...
מצד שני, בסוף הזאב זאב, הזאב באמת אכל אותו...
לפעמים נראה שזה הסוף, אבל בסוף באמת מגיע הסוף...ואיך נדע שעכשיו לא הסוף?
ונשאלת השאלה...בשביל מה להחזיק מעמד? אין באמת בשביל מה.
אין לי מקום להכיל את זה.
המוח שלי לא מסוגל לזה.
אני רק רציתי לחיות.. אבל איכשהו כל מה שיצא..זה המצב הנוראי הזה, שאין לי מושג איך אני יוצאת ממנו וכמו שזה נראה, אני כבר לא יוצאת.
לא, המילים לא יוצאות כמו שצריך. הייאוש חוגג. נמשיך לבהות עוד קצת.