אמנם הצבא צועד על קיבתו
אך אני לא בצבא, וגם ביליתי לא ליד שולחן האוכל
בקרתי במוזיאון הרמן שטרוק, שכבר מזמן רציתי, אך השעות בדרך כלל אינן נוחות לי והמקום לא פתוח בשבת. והייתי הבן אדם היחיד בכל המבנה. למעט קופאית שישיבה בקופה, ומנקה שבכל רגע צצה ממקום אחר. זה הזוי לגמרי, וקורה רק בחיפה.
מוזיאון שטרוק הוא מוזיאון קטן, שנמצא בביתו המשופץ של הרמן שטרוק זל, והתערוכות מנסות להתכתב בדרך זו או אחרת עם מר שטרוק, שבעיקר ידוע כאמן תחריט. המקום עצמו יפהפה, והתערוכה היתה מענינת, דווקא לא העבודות שהגעתי במיוחד לראות, אלא קטע אחר של התערוכה שלא הייתי מודעת לו.
לפני המון שנים, כשהייתי תלמידת תיכון, בוקר אחד במקום להיות בתיכון בקרתי במוזיאון. אותה חוויה הזויה - אני לבד עם קירות ויצירות. ישר התחלתי לכתוב (בראש) תסריט לסרט אימה, ואני בתפקיד הראשי, ונראה לי שרצחו אותי. בדרך חזרה, באוטובוס, שגם היה מאוד ריק, פתאום התחיל לדבר איתי בחור מאוד מבוגר (התברר אחרכך שהוא מבוגר ממני ב4-5 שנים) אבל חתיך על, שהתברר שגם הוא היה במוזיאון, ראה אותי, אני לא ראיתי אותו. היום ממרומי זקנתי אני יכולה לומר שהשיחה הסתיימה בכך שהכדור היה במגרש שלי, אבל הייתי ילדה, לא הבנתי. אחרכך פגשתי אותו במהלך החיים במקומות שנים ובעינינים שונים, ושורה תחתונה, נראה לי שטוב שלא הבנתי.