יום חמישי שמח לכולם עם רגע של קולטורה
כתבה: גל לוינסון
ארבע ורבע לפנות בוקר. שולפת עוד סגריה אחת ומתיישבת ליד חלון חדרי הפתוח לרווחה. צינת הבוקר נכנסת דרכו מרעיד גופי, עוטף אותו וחודר עמוק פנימה לנשמתי. היא רועשת, היא גועשת ולא מרפה. מסיימת
אחת והשנייה כבר מוכנה, בידי השנייה, לעוד רגע של השתוקקת. קולה של משאית הזבל וצעקות העובדים בה, חודרות גם הן דרך חלון חדרי. מפרות את דממת הלילה. בחוץ שחור. מאד שחור. אז למה קוראים לו לילה לבן? לאותו הלילה שלא ישנה בו כלל?
מביטה אל הבית הניצב מולי. כולו חשוך. מקנאת בכל אותם הישנים עכשיו את שנת הישרים. אולי חלקם מהישנים הם ממש עקומים אבל בניגוד אלי הם ישנים. חלקם חולמים, מיעוטם אולי מתנים אהבים.
מסיימת גם את השנייה. מרססת את החדר בריח נעים, שאינו עוזב ונשאר נטוע חזק בחדרי. נדבק לכל מקום אפשרי. "לא יכול להיכנס לחדר שלך. מסריח פה" צעק עלי בני, קודם לכן, בעת שביקר בביתי. בחדרי שלי. בבית שאינו ביתו עוד. אצלו בבית לא מעשנים. אצלו ישנים.
יודעת כמה קשה לו הריח. הידיעה שאמו, זו שמעולם לא הכניסה סיגריה לריאותיה, הפכה למכורה. כבר לא יכולה בלי. אז נכון שעוד מעט וקצת קבעתי לי פגישה בקבוצת נגמלים, אבל בינתיים הריח נשאר עמוק בתוכי. בחדרי. בתיקיי, בבגדיי, בגופי, וגם בביתו של אהובי.
והוא ישן. עמוק וטוב. מרגיע גופו ונשפו מעמל יומו. מרפיון חושיו לאחר מעשה האהבה שמילאה את מיטתו. שהיא כבר גם מיטתי.
מנסה לחזור ולשכב לידו. נושמת ריח גופו, מכניסה את קולות נשמתו אל תוכי. מקווה שמגעו וזכר אהבתו יעטפו גם אותי ועיני יעצמו להן, ולו למספר שעות בודדות, וימלאו גם אותי. איתן אוכל לעבור את יום המחר. הארוך, העמוס, המתמודד עם כולם וכולי.
מנסה לעשות דברים שירגיעו אותי. בשקט גמור, כדי לא להעיר, קוראת, כותבת, מדליקה טלוויזיה ושוב מכבה. אין מה לראות. לא משהו שירדים אותי. חוזרת למחשב וכותבת אותי לעצמי. אולי אצליח להרפות ולעצום עיני לצד אהובי. לוגמת לגימה אחת מבקבוק המים העומד לצידי. פי כבר יבש. ועיני מסרבות להיעצם.
חושבת על עוד סיגריה ומתאפקת. לא היא זו שתעשה את העבודה עבורי. הדבר היחידי, שאני מסוגלת עכשיו לעשות, הוא רק לכתוב. אותי. עוד ועוד, וזה הדבר שמספר לי את הרגע, ולאט לאט גם מרחיק אותה, הארורה ממני. מקבלת את העובדה שהלילה תכף יגמר ואני לא אישן, ויגיע הבוקר והתוכניות ישתנו כי לא אצליח למלא את כולן.
משאיות הזבל כבר רוקנו הפחים ונסעו והכל שוב שקט. מכונית רחוקה, העוברת בשכונה, משאירה את קולה באוויר. התנעתו של אופנוע נוסף נשמע כעת היטב. קולו מרעיד ,גם הוא, את גופי.
שקט. חושך, עוד מעט יעלה האור ויפרוץ את חלוני. ואני בשלי. לא עייפה. מכוסה בשמיכת הפוך העבה. נשענת על 4 כריות רכות במיוחד, על הקיר הלבן שבחדרי.
מביטה סביבי. כאילו רואה את החדר בדרך שונה משרואה אותו תמיד. על הקיר מעלי תלויות תמונות ארבעת ילדיי. פאר יצירתי. אל מול עיני ניצבת הטלוויזיה, שקנה לי אהובי. נשמתי. הגבר היחידי בחיי שאיתו אני בדיוק כמו שאני. בלי הסתרות, ובלי כל השקרים אותם שמעו האחרים.
עוד מגיל צעיר הבנתי שכדי להיות נאהבת אני צריכה להראות כמה אני שווה, וטובה, וחכמה, ועושה, וקונה ונותנת את נשמתי מבלי באמת לקבל תמורה. אמיתית. שווה. והוא, לעומת כל מי שידעתי עד עתה, מקבל ואוהב ומכיל אותי בעוצמה שלא ידעתי כלל שקיימת. שאפשרית. לא האמנתי שהוא אמיתי. איתי.
הציפורים כבר מצייצות וזה נעים. קולן מפר את הדממה בקול צלול. בהיר. וזהו עוד סימן לבוקר, שתכף ומפציע ופוקח את שעתו של יום חדש. ופתאום מתנחמת מהעובדה שלפחות מחר אפול שדודה. שוקלת בדעתי אם להמשיך ולכתוב או לנסות, שוב בכוח, לעצום עיני ואולי אפילו להצליח ולגנוב איזה חלום.
ולא. זה לא קורה. אצטרך להתמודד עם כל היום הזה.
מדמיינת כאילו אני לפני טיסה. לרוב טסים באמצע הלילה ולא ישנים בו כלל. אז לאן הייתי רוצה לטוס? אולי לברצלונה, רומא או פריז, גם לונדון תתקבל בברכה ואפילו מילאנו או פירנצה יעשו נפלא את העבודה. מביטה בתיק השחור, הגדול שפרקתי קודם לכן, לאחר שהסעתי אותו על גלגליו עשרים דקות או יותר.
עוברת שוב על כל הקבצים, שהשארתי בתחתית העמוד, פתוחים. מחכים רק לי.
לילה לבן היא מילה הנשמעת טובה. לבן זה תמיד טוב. טהור וזך כמו נשמתו של אהובי. לא שלי. והלילה שלי ממש לא לבן. הוא שחור כמו מה שאני מצליחה לראות מהחלון הפתוח ומחכה לאור.
והנה כבר חמש וחצי ואור מפציע, בשקט גמור, אל תוך חדרי. נקישת עיתון הבוקר, המוטח כעת על סף דלתי, מקים אותי ממבצרי ובשקט פוסעת אל מכונת הקפה, מנסה שלא להעיר, שלא להרעיש ולצאת עם הקפה המהביל אל המרפסת הגבוהה, עם סיגריה נוספת בידי, נושמת עמוקות את אוויר היום החדש, וחותמת את שמי על עוד לילה לבן לגמרי, שהפך להיות לילי שלי.
כתבה: גל לוינסון
ארבע ורבע לפנות בוקר. שולפת עוד סגריה אחת ומתיישבת ליד חלון חדרי הפתוח לרווחה. צינת הבוקר נכנסת דרכו מרעיד גופי, עוטף אותו וחודר עמוק פנימה לנשמתי. היא רועשת, היא גועשת ולא מרפה. מסיימת
אחת והשנייה כבר מוכנה, בידי השנייה, לעוד רגע של השתוקקת. קולה של משאית הזבל וצעקות העובדים בה, חודרות גם הן דרך חלון חדרי. מפרות את דממת הלילה. בחוץ שחור. מאד שחור. אז למה קוראים לו לילה לבן? לאותו הלילה שלא ישנה בו כלל?
מביטה אל הבית הניצב מולי. כולו חשוך. מקנאת בכל אותם הישנים עכשיו את שנת הישרים. אולי חלקם מהישנים הם ממש עקומים אבל בניגוד אלי הם ישנים. חלקם חולמים, מיעוטם אולי מתנים אהבים.
מסיימת גם את השנייה. מרססת את החדר בריח נעים, שאינו עוזב ונשאר נטוע חזק בחדרי. נדבק לכל מקום אפשרי. "לא יכול להיכנס לחדר שלך. מסריח פה" צעק עלי בני, קודם לכן, בעת שביקר בביתי. בחדרי שלי. בבית שאינו ביתו עוד. אצלו בבית לא מעשנים. אצלו ישנים.
יודעת כמה קשה לו הריח. הידיעה שאמו, זו שמעולם לא הכניסה סיגריה לריאותיה, הפכה למכורה. כבר לא יכולה בלי. אז נכון שעוד מעט וקצת קבעתי לי פגישה בקבוצת נגמלים, אבל בינתיים הריח נשאר עמוק בתוכי. בחדרי. בתיקיי, בבגדיי, בגופי, וגם בביתו של אהובי.
והוא ישן. עמוק וטוב. מרגיע גופו ונשפו מעמל יומו. מרפיון חושיו לאחר מעשה האהבה שמילאה את מיטתו. שהיא כבר גם מיטתי.
מנסה לחזור ולשכב לידו. נושמת ריח גופו, מכניסה את קולות נשמתו אל תוכי. מקווה שמגעו וזכר אהבתו יעטפו גם אותי ועיני יעצמו להן, ולו למספר שעות בודדות, וימלאו גם אותי. איתן אוכל לעבור את יום המחר. הארוך, העמוס, המתמודד עם כולם וכולי.
מנסה לעשות דברים שירגיעו אותי. בשקט גמור, כדי לא להעיר, קוראת, כותבת, מדליקה טלוויזיה ושוב מכבה. אין מה לראות. לא משהו שירדים אותי. חוזרת למחשב וכותבת אותי לעצמי. אולי אצליח להרפות ולעצום עיני לצד אהובי. לוגמת לגימה אחת מבקבוק המים העומד לצידי. פי כבר יבש. ועיני מסרבות להיעצם.
חושבת על עוד סיגריה ומתאפקת. לא היא זו שתעשה את העבודה עבורי. הדבר היחידי, שאני מסוגלת עכשיו לעשות, הוא רק לכתוב. אותי. עוד ועוד, וזה הדבר שמספר לי את הרגע, ולאט לאט גם מרחיק אותה, הארורה ממני. מקבלת את העובדה שהלילה תכף יגמר ואני לא אישן, ויגיע הבוקר והתוכניות ישתנו כי לא אצליח למלא את כולן.
משאיות הזבל כבר רוקנו הפחים ונסעו והכל שוב שקט. מכונית רחוקה, העוברת בשכונה, משאירה את קולה באוויר. התנעתו של אופנוע נוסף נשמע כעת היטב. קולו מרעיד ,גם הוא, את גופי.
שקט. חושך, עוד מעט יעלה האור ויפרוץ את חלוני. ואני בשלי. לא עייפה. מכוסה בשמיכת הפוך העבה. נשענת על 4 כריות רכות במיוחד, על הקיר הלבן שבחדרי.
מביטה סביבי. כאילו רואה את החדר בדרך שונה משרואה אותו תמיד. על הקיר מעלי תלויות תמונות ארבעת ילדיי. פאר יצירתי. אל מול עיני ניצבת הטלוויזיה, שקנה לי אהובי. נשמתי. הגבר היחידי בחיי שאיתו אני בדיוק כמו שאני. בלי הסתרות, ובלי כל השקרים אותם שמעו האחרים.
עוד מגיל צעיר הבנתי שכדי להיות נאהבת אני צריכה להראות כמה אני שווה, וטובה, וחכמה, ועושה, וקונה ונותנת את נשמתי מבלי באמת לקבל תמורה. אמיתית. שווה. והוא, לעומת כל מי שידעתי עד עתה, מקבל ואוהב ומכיל אותי בעוצמה שלא ידעתי כלל שקיימת. שאפשרית. לא האמנתי שהוא אמיתי. איתי.
הציפורים כבר מצייצות וזה נעים. קולן מפר את הדממה בקול צלול. בהיר. וזהו עוד סימן לבוקר, שתכף ומפציע ופוקח את שעתו של יום חדש. ופתאום מתנחמת מהעובדה שלפחות מחר אפול שדודה. שוקלת בדעתי אם להמשיך ולכתוב או לנסות, שוב בכוח, לעצום עיני ואולי אפילו להצליח ולגנוב איזה חלום.
ולא. זה לא קורה. אצטרך להתמודד עם כל היום הזה.
מדמיינת כאילו אני לפני טיסה. לרוב טסים באמצע הלילה ולא ישנים בו כלל. אז לאן הייתי רוצה לטוס? אולי לברצלונה, רומא או פריז, גם לונדון תתקבל בברכה ואפילו מילאנו או פירנצה יעשו נפלא את העבודה. מביטה בתיק השחור, הגדול שפרקתי קודם לכן, לאחר שהסעתי אותו על גלגליו עשרים דקות או יותר.
עוברת שוב על כל הקבצים, שהשארתי בתחתית העמוד, פתוחים. מחכים רק לי.
לילה לבן היא מילה הנשמעת טובה. לבן זה תמיד טוב. טהור וזך כמו נשמתו של אהובי. לא שלי. והלילה שלי ממש לא לבן. הוא שחור כמו מה שאני מצליחה לראות מהחלון הפתוח ומחכה לאור.
והנה כבר חמש וחצי ואור מפציע, בשקט גמור, אל תוך חדרי. נקישת עיתון הבוקר, המוטח כעת על סף דלתי, מקים אותי ממבצרי ובשקט פוסעת אל מכונת הקפה, מנסה שלא להעיר, שלא להרעיש ולצאת עם הקפה המהביל אל המרפסת הגבוהה, עם סיגריה נוספת בידי, נושמת עמוקות את אוויר היום החדש, וחותמת את שמי על עוד לילה לבן לגמרי, שהפך להיות לילי שלי.