טריגר כבד!! למיטיבי לכת בלבד
אני מרגישה ייאוש.
חושבת על התאבדות. בכבדות.
מרגישה שאין לי מוצא.
הסיבה היא שוב אובדן אמון בבני אדם, באנשים הכי קרובים אלי.
אני מרגישה שאו שאני נשארת במערכות היחסים האלה ורע לי ואני קורבן, או שאני עוזבת ושוב אני נשארת לבד. לבד לגמרי בעולם. בלי אף קשר קרוב.
שני אנשים: המטפלת שלי והחבר היחיד הקרוב אלי שנהיה בשלוש השנים האחרונות.
המטפלת שלי , אחרי שיצאתי ממנה בוכה פעם שעברה ואחרי שכתבתי כאן הבנתי שאני פגועה ממנה עמוקות. שהיא לא באמת איתי.שבטח אין לי אפשרות לסיים לעבד את הטראומה מכל החבורה הזאת וע' בראשן כשהיא עצמה שייכת לחבורה הזאת. מרגישה אותה קרה ולא אכפתית ושהיא רוצה לסיים איתי את הקשר.
והחבר שלי בגד באמוני.
לא אכנס לסיפור כי הוא לא רלבנטי.
הוא בגד באמוני ועמד להראות דברים אישיים שלי, ובלי רשותי.
בהיגיון אני יודעת שזה לא בגלל שהוא רע אלא בגלל שהוא חלש, אבל זה לא משנה. האמון נשבר.
אני מרגישה מבפנים באופן עמוק ששני הקשרים האלה לא טןבים לי יותר - גם המטפלת וגם החבר (לא בנזוג אבל קולגה לעבודה וחבר נפש. היה עד לפני יומיים.)
ושוב עולמי מתמוטט עלי.
במה אני אמורה להיאחז.
במי.
אין לי כוח לשאת את הפגיעה הזאת באמון.
אין לי כוח להיות לבד יותר, בלי שום איזה שורש להיאחז בו.
קל להגיד תהיי השורש של עצמך.
אני עוד מעט בת שישים ואין לי בעצם אנשים קרובים.
וממנו, אני מרגישה עכשיו פצועה כמו מה שהיה עם ע'.
אתם מכירים את ההרגשה שהכול השתנה, כל העולם, כל החיים, אבל כולם ממשיכים להתנהג כרגיל.
זאת התחושה שהכרתי עם ע בשנתיים האחרונות שהייתי אצלה. שהיא מתנהגת כאילו כרגיל אבל זאת בכלל לא היא. היא קוראת לי חמודה אבל היא קפואה.
את אותה הרגשה אני מרגישה עם המטפלת הנוכחית כל הזמן האחרון
ועכשיו גם עם החבר הזה.
אני צריכה מחר להתקשר ולהתחיל טיפול חדש.
!!!
הטיפול הזה לא טוב לי. היא לא אשמה. היא נתנה מה שיכלה אבל אני מאיימת על כל מה שהיא ומה שהיא מייצגת בעבודתה.(מעצם מי שאני)
והחבר הזה. עכשיו זאת לא חוכמה להסתכל אחורה ולהגיד שהיו בקיעים. זה תמיד אפשר לעשות. אז זהו. זה נגמר מבחינתי.
אני לא מנתקת איתו את הקשר אבל החלטתי להפסיק את הפגישות הקבועות שלנו שהיו מקצועיות וחבריות. בלי אמון אין לי מה לעבוד איתו. אין לי מה לעשות כלום בעצם.
אני תוהה אם אני רואה ברור.
אולי אני באיזה תגובת יתר והולכת לנתק קשרים ולבודד את עצמי לגמרי, כמו שהייתי עושה בעבר?
אולי אני צריכה לעצור את עצמי?
אב אני מרגישה רע.
עם המטפלת אני מרגישה רע.
ואיתו אני מרגישה רע.
ואני רוצה לנסות להיות עניינית יותר בקשר לזה, ולא להיות עם לב שבור וכאב ראש שמפוצץ לי את המוח, כמו שאני מרגישהמ כעת.
ואם אני מצליחה להכניס את עצמי למצב רוח ענייני אני אומרת: שלוש שנים היא הייתה טובה לך ושלוש שנים הוא היה טוב לך, והאמת שכבר כמה וכמה זמן אני מרגישה שנגמר לי משניהם , שלא מפיקה כבר משני הקשרים האלה. הפקת מה שהפקת, לא טוב לך יותר, לכי הלאה.
ואם תהיי הרבה לבד אז תחזיקי מעמד
כמו שתמיד החזקת.
אם למישהי /ו יש מה להגיד ה עשוי להיוות טוב.
האמת שאני מרגישה כל כך מיואשת שלא רציתי אפילו לכתוב כאן, רק להתכווץ אל תוך עצמי ולמות.
באמת החיים האלה יש בהם כל כך הרבה סבל ובדידות עבורי.
אז מה המסקנה?
אי אפשר לבטוח באף אחד בעולם הזה?
סליחה על הנאיביות. אני פשוט בהלם מזה שהוא עמד לבגוד באמון שלי ולתת חומרים אישיים שלי הלאה.
שלוש שנים נםגשנו כמעט שבוע בשבוע, אני מכירה אותו כאדם עם אינטגריטי ועם ערכים.
איך זה יכול להיות?
אני עוד לא קולטת.
אני באמת לא רוצה לקלוט. אני רוצה להצטנף אל תוך עצמי ולגמור עם הסיפור הזה שקוראים לו חיים.
כל פעם שאני חושבת שאני הולכת קדימה הכול נהרס.
אני מרגישה ייאוש.
חושבת על התאבדות. בכבדות.
מרגישה שאין לי מוצא.
הסיבה היא שוב אובדן אמון בבני אדם, באנשים הכי קרובים אלי.
אני מרגישה שאו שאני נשארת במערכות היחסים האלה ורע לי ואני קורבן, או שאני עוזבת ושוב אני נשארת לבד. לבד לגמרי בעולם. בלי אף קשר קרוב.
שני אנשים: המטפלת שלי והחבר היחיד הקרוב אלי שנהיה בשלוש השנים האחרונות.
המטפלת שלי , אחרי שיצאתי ממנה בוכה פעם שעברה ואחרי שכתבתי כאן הבנתי שאני פגועה ממנה עמוקות. שהיא לא באמת איתי.שבטח אין לי אפשרות לסיים לעבד את הטראומה מכל החבורה הזאת וע' בראשן כשהיא עצמה שייכת לחבורה הזאת. מרגישה אותה קרה ולא אכפתית ושהיא רוצה לסיים איתי את הקשר.
והחבר שלי בגד באמוני.
לא אכנס לסיפור כי הוא לא רלבנטי.
הוא בגד באמוני ועמד להראות דברים אישיים שלי, ובלי רשותי.
בהיגיון אני יודעת שזה לא בגלל שהוא רע אלא בגלל שהוא חלש, אבל זה לא משנה. האמון נשבר.
אני מרגישה מבפנים באופן עמוק ששני הקשרים האלה לא טןבים לי יותר - גם המטפלת וגם החבר (לא בנזוג אבל קולגה לעבודה וחבר נפש. היה עד לפני יומיים.)
ושוב עולמי מתמוטט עלי.
במה אני אמורה להיאחז.
במי.
אין לי כוח לשאת את הפגיעה הזאת באמון.
אין לי כוח להיות לבד יותר, בלי שום איזה שורש להיאחז בו.
קל להגיד תהיי השורש של עצמך.
אני עוד מעט בת שישים ואין לי בעצם אנשים קרובים.
וממנו, אני מרגישה עכשיו פצועה כמו מה שהיה עם ע'.
אתם מכירים את ההרגשה שהכול השתנה, כל העולם, כל החיים, אבל כולם ממשיכים להתנהג כרגיל.
זאת התחושה שהכרתי עם ע בשנתיים האחרונות שהייתי אצלה. שהיא מתנהגת כאילו כרגיל אבל זאת בכלל לא היא. היא קוראת לי חמודה אבל היא קפואה.
את אותה הרגשה אני מרגישה עם המטפלת הנוכחית כל הזמן האחרון
ועכשיו גם עם החבר הזה.
אני צריכה מחר להתקשר ולהתחיל טיפול חדש.
!!!
הטיפול הזה לא טוב לי. היא לא אשמה. היא נתנה מה שיכלה אבל אני מאיימת על כל מה שהיא ומה שהיא מייצגת בעבודתה.(מעצם מי שאני)
והחבר הזה. עכשיו זאת לא חוכמה להסתכל אחורה ולהגיד שהיו בקיעים. זה תמיד אפשר לעשות. אז זהו. זה נגמר מבחינתי.
אני לא מנתקת איתו את הקשר אבל החלטתי להפסיק את הפגישות הקבועות שלנו שהיו מקצועיות וחבריות. בלי אמון אין לי מה לעבוד איתו. אין לי מה לעשות כלום בעצם.
אני תוהה אם אני רואה ברור.
אולי אני באיזה תגובת יתר והולכת לנתק קשרים ולבודד את עצמי לגמרי, כמו שהייתי עושה בעבר?
אולי אני צריכה לעצור את עצמי?
אב אני מרגישה רע.
עם המטפלת אני מרגישה רע.
ואיתו אני מרגישה רע.
ואני רוצה לנסות להיות עניינית יותר בקשר לזה, ולא להיות עם לב שבור וכאב ראש שמפוצץ לי את המוח, כמו שאני מרגישהמ כעת.
ואם אני מצליחה להכניס את עצמי למצב רוח ענייני אני אומרת: שלוש שנים היא הייתה טובה לך ושלוש שנים הוא היה טוב לך, והאמת שכבר כמה וכמה זמן אני מרגישה שנגמר לי משניהם , שלא מפיקה כבר משני הקשרים האלה. הפקת מה שהפקת, לא טוב לך יותר, לכי הלאה.
ואם תהיי הרבה לבד אז תחזיקי מעמד
כמו שתמיד החזקת.
אם למישהי /ו יש מה להגיד ה עשוי להיוות טוב.
האמת שאני מרגישה כל כך מיואשת שלא רציתי אפילו לכתוב כאן, רק להתכווץ אל תוך עצמי ולמות.
באמת החיים האלה יש בהם כל כך הרבה סבל ובדידות עבורי.
אז מה המסקנה?
אי אפשר לבטוח באף אחד בעולם הזה?
סליחה על הנאיביות. אני פשוט בהלם מזה שהוא עמד לבגוד באמון שלי ולתת חומרים אישיים שלי הלאה.
שלוש שנים נםגשנו כמעט שבוע בשבוע, אני מכירה אותו כאדם עם אינטגריטי ועם ערכים.
איך זה יכול להיות?
אני עוד לא קולטת.
אני באמת לא רוצה לקלוט. אני רוצה להצטנף אל תוך עצמי ולגמור עם הסיפור הזה שקוראים לו חיים.
כל פעם שאני חושבת שאני הולכת קדימה הכול נהרס.