אני יכולה לדמיין כשנוסעים עם ילד אחד או שניים את מה שאתה
מתאר (דמיון, דיונים, סיפורים) במזג אויר נוח, בנחת, כאמור עם ילדים של אחרים (הדשא של השכן וגו'). אבל עם 4 ילדים בגילאים 2-11 זה נשמע לי ממש לא הגיוני.
במיוחד שאני למודת נסיון עם הילדות שלי (שאני מחשיבה כאינטלגינטיות עם סבלנות בטמפ' החדר האירופאית פלוס מינוס) בכל הגילאים שבין חצי שנה ל- 15 (עד כה), בכל סגנונות הטיול - בעיר הגשומה, בעיר הלחה, בעיר הנעימה, בטבע, בכפר האיטלקי, הגרמני, השוייצרי, השוק בבוסטון, שוק בורו, קמפו דה פיורי, שוק הלילה בציאנג מאי, רכיבה על פילים, גן החיות במנהטן, בלונדון, האקווריום במונטריי, ברודוס, בבנגקוק, במוזיאונים בניו יורק, פריז, לונדון, מינכן ונדמה לי שהיו עוד כמה חוויות....
אפשר לדמיין, לחלום, לקוות, להתפלל, ואפשר להבין שיש גם מציאות לפעמים.
כל אחד והסיבולת שלו.