לא, וזה לא רלוונטי; התייחסתי בראייה סינכרונית
בעברית הפעלים מכילים את הגוף ולכן ניתן לוותר עליו ולשמור על המידע הזה במשפט. עם זאת, גם בעברית ניתן לוותר גם על הנושא במקרים רבים ולא לציין אותו מפורשות אף שהגוף עמום (אם מדובר בבינוני) או בגוף שלישי (אז הגוף ידוע, אבל הנושא לא). אבל זו לא הנקודה; הנקודה היא שברגע שאין לך נטיית גוף בפועל, אין לך בררה אלא לציין את הגוף לחוד, בהנחה שאת מעוניינת להביע אותו במשפט, ולרוב אנחנו מעוניינים.
אני לא יכולה להתייחס ליפנית כי אני לא מכירה ולא יודעת באילו מקרים זה קורה; אבל העובדה שבאנגלית ניתן במקרה אחד מסוים (גוף ראשון יחיד) לוותר על ציון הגוף (אני) כי יש לו פועל עזר ייחודי (am) היא היוצא מן הכלל שלא מעיד על הכלל; הרי לשאר הגופים אין פועל עזר שמזהה אותם חד חד ערכית ולכן לא פתרנו כלום, רק יצרנו חריגה מהפרדיגמה וזה לא נוח במיוחד.
אם כבר, המגמה היום באנגלית* (ושומעים זאת בניבים של אפרו-אמריקניים) היא לוותר על פועל העזר, למשל He smart. הגיוני ומתבקש שזה השלב ההתפתחותי הבא, אחרי שהאוגד התקצר וממילה אחת הפך להיות סופית שנדבקת לכינוי הגוף (He's, I'm וכו'). יש לתופעה הזו עדויות היסטוריות (אא"זנ דויטשר סוקר כמה דוגמאות בספרו המצוין "גלגולי לשון").
* בפרט במשפטים שמניים, כמדומני. אני מציינת זאת כי is / was וכו' מופיעים, כידוע, גם במשפטי progressive ובמשפטים סבילים כידוע, שכן מכילים פועל.
לגבי "מה הקשר בין הצורך בפועל עזר לבין אי היכולת להטות פעלים, כשמדובר במשפט שמני" לא ידעתי שאת מחפשת קשר כזה; את יכולה להסביר קצת יותר? לא הבנתי את השאלה...
בכל מקרה, לפני כמה הודעות כתבת "באנגלית אין משפטים שמניים - הנשוא הוא תמיד פועל. בעברית יש משפטים שמניים, והאוגד איננו פועל ואפילו איננו הכרחי תמיד." וזה, כאמור, לא נכון; יש באנגלית משפטים פועליים עם is (למשל He is walking) ויש משפטים שמניים (He is smart) ובכל מקרה הנשוא הוא walking או smart ולא ה-is. כמו כן בעברית האוגד יכול להיות פועל, פועל עזר כמו באנגלית ("היה" לנטיותיו) ולמעשה גם פועלי התהוות התהוות כמו "נעשה" או "הפך" שאפשר להמירם ב"נהיה" נחשבים לאוגדים.