היי
כן זה היה דכאון, זו האבחנה שלי בשחרור כמו שאמרתי.
תודה על העצה שהיא לפי דעתך.. אני מאד מפחדת מסטגימה, וגם מזה שגם ככה העולם קטן ורכלן ישאלו אולי במקום הקודם במקום הקודם יודעים.. בעייתי מאד.. (ולא אבחנו לי פראנויה, ראית מה זה? ...
).
את לוקחת בחשבון שלדעת את הזכויות זה מספיק. לצערי כנראה שכחת כמה בקלות נוטלים אותן במחלקה הפסיכיאטרית, מה גם שמדובר באנשים במצב נפשי קשה / ירוד.. וכן, הייתי מכלילה את עצמי .. וחוץ מזה המשפחה שלי מאד התנערו ממני (ז"א אמא שלי..) וממש פחדה שאני לא אתאשפז, כאשר היום אני בטוחה שזה צריך להיות המוצא אחד, אחרי האחרון.. גם אז בכיתי כל הדרך והתחננתי שלא תאשפז אותי, כי בשבילי, להתאשפז היה יותר גרוע ממוות., הבושה..... וטוב, חבל על המילים.
את אומרת שלך מהצד זה לא נראה כל כך נורא.. את לא מהצד, את ממש בצד מסוים.. אני סבלתי אימים בגלל שהייתי פעם בצד שלך, אומנם לא אחות בפסיכיאטריה.. אבל אחות.. ראיתי כל כך הרבה דברים שנעשים רע, ולא נכון..
אגב, מעניין שהגבת לכך ש"היחס" בפסיכיאטריה הוא תת אנושי, אני אמרתי "שמצב המחלקות הפסיכיאטריות" הוא תת אנושי. לא אמרתי אף מילה על יחס דווקא. והיחס בדרך כלל תואם לתנאים , שכן, הם תת אנושיים. אבל לא לזה דווקא התייחסתי.
אני לא חובבת סרטי אימה, מעולם לא ראיתי כאלה. אני יכולה להגיד לך שהיום, אני לא מפחדת מכלום, כי מבחיניתי בכל אופן, ראיתי במציאות את הרע מכל. לא מאחלת לאף אחד שבי פסיכיאטרי. זאת התחושה. כולאים אותך, ולא עשית רע לאף אחד. רק לא רצית לחיות יותר. כי העולם מבאס לפעמים, כי לא משנה מה הסיבה. כי הפסיכיאטר שאמרת לו "אני רוצה למות" אמר לך שזה זכותך.. כי אמא שלך התפרקה עוד לפני שאת חשבת על זה, ובעלך מסתבר שהוא.. טוב. מספיק ללילה אחד..