מתוך שני מעילים/שלומית כהן אסיף. מתוך הספר לפעמים בגשם
לפעמים בלב.
מן החלון
אבא שרק
וזרק לי מעיל.
מן המרפסת
אמא שרקה
ועוד מעיל
לי זרקה.
לבשתי שני מעילים
אחד עם כפתורים
אחד בלי,
והייתי שמן ונפוח
ולא נשבה אפילו רוח.
והשמש זרחה כרגיל
ועלי מעיל
ועוד מעיל.
ולי יש בקשה:
בתוך מקשה
לשכב, לחלום על כלום.
תפרחנה מחשבות ראשי
כפרפרים מתוך נמנום.
אבטיחים יהיו לחמי,
ומימי-אבטיחים.
וכשיחשיך,
יבואי שועלים רזים ועצובים
ואל פני ידיפו
ריח ענבים.
תופחת ושמנה הדלעת,
בטנה כמעט כבר מתפקעת
ומתגאה מאד הדלעת-
חשיבותה היטב יודעת
בין אחיותיה במקשה
היא ביכורה, היא הקשישה
לקרני שמש מתחממת,
תפחה הדלעת וחולמת
על שי לקרן הקיימת
היא עוד תשמין ובה יגאל
מעט מארץ ישראל.
