תחרות בחול לוהט/ יוסי מרגלית
"כל הקיץ אימא לא הרשתה לי ללכת יחף.
היא הזכירה לי את המסמר החלוד מלפני שנה.
לא כיף ללכת בסנדלים כאשר כל הילדים רצים וקופצים יחפים.
במשחק הכדורגל, לא רצו לשתף אותי, כי אמרו שאני בועט בסנדלים וזה לא חוכמה
וחוץ מזה שהילדים עלולים לקבל ממני מכות ברגליים.
לשחק מחבואים, גם כן לא הצלחתי כי הסנדלים השמיעו קול איושה ו"העומד" מיד
הרגיש בי. בכלל, לא טוב כאשר כל הילדים עושים דבר אחד וילד אחד עושה דבר
אחר. ולא טוב כשכולם הולכים יחפים ופתאום אחד הולך בסנדלים.
מפני זה היה לי קצת עצוב כל הקיץ.
כל הילדים יודעים שאינני פחדן. אפשר להגיד עלי כל מיני דברים.
אפשר להגיד שאני לא כל כך חזק, שאני לא כל כך טוב בחשבון, שאיני מיטיב לתפוס
את הכדור. אבל להגיד עלי שאני פחדן- זו סתם חוצפה.
ולכן, כשבא יואב ואמר שאני הולך בסנדלים מפני שאני פחדן- התרגזתי מאד.
יואב אמר שאני מפחד ללכת יחף על פני החול הלוהט. הנה הוא, למשל, יכול ללכת
כל היום בחול, אפילו בצוהריים, כאשר אין כל צל.
יואב אמר שאני גיבור רק בפה. ולכן אמרתי לו: "נלך שנינו אל החולות בדרך לבית
הספר,בשבת בצוהריים ונתחיל ללכת יחד לאט- לאט בחול ואז נראה מי יקפוץ
ראשון מן הדרך ויבקש לו צל!".
 
"טוב", אמר יואב "וכל אחד יכול להביא איתו חברים, כמה שהוא רוצה".
בשבת בצוהריים יצאנו חבורה גדולה אל דרך החולות והשמחה הייתה רבה. הילדים
התפלגו לשתי קבוצות: קבוצה אחת הייתה בטוחה שיואב ינצח, מפני שהוא רגיל
ללכת יחף וקבוצה שנייה הייתה בטוחה שאני אנצח, כי מה שאני אומר, אני מקיים
ויהיה מה שיהיה. הקבוצה שהייתה לצידי הייתה קטנה מאד, אבל היו בה החברים
הכי טובים שלי ואני הרגשתי שאני מוכרח לנצח כדי שהם לא יתאכזבו. הגענו עד
למקום שבו מתחיל החול שם חלצתי את הסנדלים.
נעמדתי לצד יואב והילדים קראו: "שלוש ארבע ו..." התחלנו ללכת.
החול צרב, נורא ! הרגשתי כאילו מדורה בוערת תחתי אבל עשיתי את עצמי כאילו
ולא אכפת לי בכלל. יואב הלך לו כאילו הוא מטייל בפרדס, אבל פתאום ראיתי
שהוא בכלל הולך על קצות האצבעות. גם הילדים שעמדו בצד שמו לב וכולם החלו
לצעוק שככה זה פסול!!! יואב נאלץ לדרוך על כל כף הרגל.
המשכנו ללכת ואני כל כך רציתי לרוץ קצת, לקפוץ קצת הצידה, למקום שיש בו
עשב... אבל הלכתי קדימה, לאט לאט . לא רציתי להיכנע בשום אופן ולא רציתי
לאכזב את החברים שלי שהיו נלהבים יותר ויותר.
אפילו אם לא ישארו לי רגליים!!! כל זמן שיואב ממשיך ללכת, אלך גם אני!!!
אף אחד לא יקרא לי פחדן!!!
סוף - סוף הגענו עד לשער הכניסה לבית הספר. נשמתי לרווחה. גם יואב נשם
לרווחה. הילדים שמאחורינו החלו לדבר בערבוביה. בסוף יגאל צעק:
"מספיק, מספיק, עכשיו כבר צל, אין טעם להמשיך!!!" יואב אמר: "תיקו" בלחש.
התיישבתי על הארץ ונעלתי את הסנדלים. כפות רגלי בערו וכאבו מאד כאילו
הוספתי ללכת יחף בחול הלוהט.
"לא תיקו, אני ניצחתי", אמרתי ליואב בשקט. "אתה אמרת שאני פחדן והנה כל
הילדים ראו שאני לא פחדן – אתה, אמרת שאתה רגיל ללכת בחול והנה כולם ראו
שדווקא די אכפת לך כשאתה הולך בחול הלוהט."
יואב לא ענה לי ופניתי ללכת הביתה.
בבית לא יכולתי אפילו לעמוד. אבא ואמא השכיבו אותי במיטה. שלושה ימים
שכבתי במיטה והרגשתי כאילו מקלפים ממני את העור. הרבה פעמים לא התאפקתי, בכיתי ויללתי. ילדים רבים באו לבקר אותי ואני רק פחדתי שעתה הם
יאמרו כי הניצחון שלי לא שווה מפני שחליתי מן התחרות.
אבל אף ילד לא אמר דבר כזה, אפילו לא יואב.
אף ילד לא אשם אם אימא שלו לא מרשה לו ללכת יחף.
ואם הולכים בחול הלוהט באמצע הצוהריים, כשכף הרגל איננה רגילה לכך—זאת
ממש גבורה אמיתית!!!!! "