חברים יקרים
האויב שגרם לי לבכות ערב יום שבת נמלא אדרנלין התרגשות ואפילו כעס לקחתי איתי את דגל מדינתי אותו הכנתי מבעוד מועד שכן כולנו רגילים לשלוף את הדגל רק ביום העצמאות מהארון או מהבוידעם ויצאתי מביתי, לא, לא מהתנחלות או יישוב מרוחק עלום שם מאחורי הקו הירוק, יצאתי מביתי המצוי על קווי ההצטלבות של אבן גבירול וארלוזרוב – למען גילוי נאות אני לא מתנחל, לא דתי, לא למדתי בכולל ואני גם אינני נמנה על אוהדי בית"ר ירושלים (אפילו לא צופה כדורגל). זהו אמרתי לעצמי לא עוד רוב דומם, מעתה לא אפקיר עוד את הבמה הפוליטית לידי אוייבי האידיאולוגיים, אותם אנשים המאמינים כי ישראל לא מתנהלת נכון, המאמינים כי ישראל מדכאת עם אחר, ישראל כובשת, אכזרית, לא אנושית ומנצלת. ארוז בכעס על העולם המתנכל לנו ובכעס רב יותר כלפי אחי היהודים הרואים את ההתנכלות מצד התקשורת העולמית, את צביעות העולם ואת המניפולציות והשקרים של הפלשתינאים ועדיין מעדיפים לעצום את עיניהם ולאטום את לבבותיהם. שמתי את פעמיי לכיוון הכללי של ההפגנה, רחבת מוזיאון ת"א. בעודי עושה את דרכי הסתבר כי משטרת ישראל החליטה לעצור את מפגיני הימין ולסגור אותם במעין מתקן כליאה מאולתר המוקף בשוטרים על שדרות דוד המלך והנה מצאתי את עצמי בתוך השטח התחום כאשר מפגיני השמאל צועדים בגאווה ובגאון מולנו, אוחזים את דגלי פלשתין טורקיה ושלטים בעד המשט. אין בליבי כעס על המשטרה – השוטרים שליבם היה איתנו רק ביצעו את עבודתם וכל כוונתם הייתה למנוע הדרדרות לעימות אלים בין הצדדים. קרוב לשעת סיום הפגנת השמאל, הואיל בטובו הקצין לתת את ההוראה וכולנו שוחררנו מן ה"מעצר המנהלתי". אך אני החלטתי לא לוותר ולהמשיך לצעוד לכיוון הרחבה חמוש בדגל ישראל, גאווה לאומית וחשוב מכל ב-אמת. מרחוק שמעתי את הקולות, את המיקרופונים הזועקים בליל של מילים לא מובנות ומנגד את התופים והצעקות של קומץ המתנגדים שהצליחו לעקוף את המשטרה והחשתי צעדיי לכיוון מקור ההמולה. כאשר כמעט והגעתי החלו להופיע מולי אותם האוייבים האידאולוגיים, אותם תומכי השמאל מהם כל כך חששתי, מעוצמתם, מספרם, מיכולת הארגון שלהם שכן בכל פיסת עיתונות, בכל כתבה בטלוויזיה או ברדיו קולם נשמע ומיד מציין הכתב כי הם מנו עשרות אלפי אנשים בהפגנה/עצרת. עשרות אלפים לא היו שם גם לא אלפים כמה מאות בודדות אך גם מספרם לא הטריד אותי כאשר בהיתי באותם אנשים חולפים לצידי, עוקפים אותי מכל הכיוונים עיניהם מושפלות לרצפה או בוהות בחלל הרגש היחיד שעטף אותי לא היה כעס, לא זעם, לא עוד הרצון להטיח בהם בצעקות את שעל ליבי, כל שחשתי היה חמלה ורחמים, לפתע ראיתי והבנתי – אנשים אלו היו אנשים אומללים. רובם היו בודדים אנשים גלמודים או קבוצות של אנשים שמעבר לחייהם בבועה התל אביבית אינם מסוגלים לראות מעבר, היו אלה אנשים שלא שונאים את המדינה בה הם חיים, אלא פשוט שונאים את עצמם, את חייהם ומוצאים נחמה וקירבה לאחרים רק בהפגנות מסוג זה רק כך הם מוצאים סיפוק ותשומת לב שכל כך חסרה להם. תנחומיי אמרתי להם בעיניי ובליבי, אני ממש מצטער על כך שאין לכם חברים, שמחה או אושר ושכך אתם מוצאים סיפוק. לפתע הבנתי, האויב האידאולגי המרושע, העצום והחזק אינו אלא חבורה של אנשים מסכנים שכל רצונם הוא בתשומת לב והכרה מצד הסביבה. קיפלתי את הדגל והלכתי הביתה. כעת ידעתי אין ממה לחשוש מדינת ישראל לא תחרב מהאויב מבית. כותרת העיתון של הבוקר למחרת כבר הצהירה על 15 אלף איש שלקחו חלק במפגן העוצמה של השמאל. 15 אלף איש... גיחכתי בעוד האישה במרכול לידי אומרת "אני לא מבינה איך כל כך הרבה אנשים לא רואים את האמת הברורה" – "גברתי" אמרתי לה "הקול הקובע הוא הפתק שלנו בקלפי אין לך מה לחשוש." - נתראה בבחירות. בברכה: אלון קאפילותו
האויב שגרם לי לבכות ערב יום שבת נמלא אדרנלין התרגשות ואפילו כעס לקחתי איתי את דגל מדינתי אותו הכנתי מבעוד מועד שכן כולנו רגילים לשלוף את הדגל רק ביום העצמאות מהארון או מהבוידעם ויצאתי מביתי, לא, לא מהתנחלות או יישוב מרוחק עלום שם מאחורי הקו הירוק, יצאתי מביתי המצוי על קווי ההצטלבות של אבן גבירול וארלוזרוב – למען גילוי נאות אני לא מתנחל, לא דתי, לא למדתי בכולל ואני גם אינני נמנה על אוהדי בית"ר ירושלים (אפילו לא צופה כדורגל). זהו אמרתי לעצמי לא עוד רוב דומם, מעתה לא אפקיר עוד את הבמה הפוליטית לידי אוייבי האידיאולוגיים, אותם אנשים המאמינים כי ישראל לא מתנהלת נכון, המאמינים כי ישראל מדכאת עם אחר, ישראל כובשת, אכזרית, לא אנושית ומנצלת. ארוז בכעס על העולם המתנכל לנו ובכעס רב יותר כלפי אחי היהודים הרואים את ההתנכלות מצד התקשורת העולמית, את צביעות העולם ואת המניפולציות והשקרים של הפלשתינאים ועדיין מעדיפים לעצום את עיניהם ולאטום את לבבותיהם. שמתי את פעמיי לכיוון הכללי של ההפגנה, רחבת מוזיאון ת"א. בעודי עושה את דרכי הסתבר כי משטרת ישראל החליטה לעצור את מפגיני הימין ולסגור אותם במעין מתקן כליאה מאולתר המוקף בשוטרים על שדרות דוד המלך והנה מצאתי את עצמי בתוך השטח התחום כאשר מפגיני השמאל צועדים בגאווה ובגאון מולנו, אוחזים את דגלי פלשתין טורקיה ושלטים בעד המשט. אין בליבי כעס על המשטרה – השוטרים שליבם היה איתנו רק ביצעו את עבודתם וכל כוונתם הייתה למנוע הדרדרות לעימות אלים בין הצדדים. קרוב לשעת סיום הפגנת השמאל, הואיל בטובו הקצין לתת את ההוראה וכולנו שוחררנו מן ה"מעצר המנהלתי". אך אני החלטתי לא לוותר ולהמשיך לצעוד לכיוון הרחבה חמוש בדגל ישראל, גאווה לאומית וחשוב מכל ב-אמת. מרחוק שמעתי את הקולות, את המיקרופונים הזועקים בליל של מילים לא מובנות ומנגד את התופים והצעקות של קומץ המתנגדים שהצליחו לעקוף את המשטרה והחשתי צעדיי לכיוון מקור ההמולה. כאשר כמעט והגעתי החלו להופיע מולי אותם האוייבים האידאולוגיים, אותם תומכי השמאל מהם כל כך חששתי, מעוצמתם, מספרם, מיכולת הארגון שלהם שכן בכל פיסת עיתונות, בכל כתבה בטלוויזיה או ברדיו קולם נשמע ומיד מציין הכתב כי הם מנו עשרות אלפי אנשים בהפגנה/עצרת. עשרות אלפים לא היו שם גם לא אלפים כמה מאות בודדות אך גם מספרם לא הטריד אותי כאשר בהיתי באותם אנשים חולפים לצידי, עוקפים אותי מכל הכיוונים עיניהם מושפלות לרצפה או בוהות בחלל הרגש היחיד שעטף אותי לא היה כעס, לא זעם, לא עוד הרצון להטיח בהם בצעקות את שעל ליבי, כל שחשתי היה חמלה ורחמים, לפתע ראיתי והבנתי – אנשים אלו היו אנשים אומללים. רובם היו בודדים אנשים גלמודים או קבוצות של אנשים שמעבר לחייהם בבועה התל אביבית אינם מסוגלים לראות מעבר, היו אלה אנשים שלא שונאים את המדינה בה הם חיים, אלא פשוט שונאים את עצמם, את חייהם ומוצאים נחמה וקירבה לאחרים רק בהפגנות מסוג זה רק כך הם מוצאים סיפוק ותשומת לב שכל כך חסרה להם. תנחומיי אמרתי להם בעיניי ובליבי, אני ממש מצטער על כך שאין לכם חברים, שמחה או אושר ושכך אתם מוצאים סיפוק. לפתע הבנתי, האויב האידאולגי המרושע, העצום והחזק אינו אלא חבורה של אנשים מסכנים שכל רצונם הוא בתשומת לב והכרה מצד הסביבה. קיפלתי את הדגל והלכתי הביתה. כעת ידעתי אין ממה לחשוש מדינת ישראל לא תחרב מהאויב מבית. כותרת העיתון של הבוקר למחרת כבר הצהירה על 15 אלף איש שלקחו חלק במפגן העוצמה של השמאל. 15 אלף איש... גיחכתי בעוד האישה במרכול לידי אומרת "אני לא מבינה איך כל כך הרבה אנשים לא רואים את האמת הברורה" – "גברתי" אמרתי לה "הקול הקובע הוא הפתק שלנו בקלפי אין לך מה לחשוש." - נתראה בבחירות. בברכה: אלון קאפילותו