לפני שמפרקים הכל
לוקחים רגע נשימה. לקחת על עצמך יותר מדי, לקחת יותר מדי ללב. לא פלא שליבך סימן לך שעברת גבול.
יש כאן שני היבטים. מנקודת המבט שלך ומנקודת המבט שלה.
רוב התגובות כאן רואות, לדעתי, צד אחד והוא שיש כאן סבל שכדאי לעשות לו סטופ, אבל אני לא חושבת שהדרך לעצור את הסבל היא פרידה. מבחינתי פרידה, במקרה הספציפי הנ"ל תהיה מוצא אחרון.
למה?
כי כמו שכבר כתב לך נוגע במילים, הדבר לא היה כך בעבר. אשתך ללא ספק סובלת בדיוק כמוך. היא עברה הפסקת היריון ואיבדה אם. מדובר באבל כפול, שני משברים שהשפיעו עליה לרעה ואני מניחה שלא נעשה תהליך עיבוד שלהם גם בטיפול שאתם עוברים. יכול מאד להיות שהחיפוש שלה אחר שליטה נובע משני משברים אלו. היא בחרדות שלא תאבד גם אותך בנוסף לדיכאון קליני ומי יודע האם מדובר גם במחלת נפש שדורשת טיפול.
זו החלטה שלך, ושלך בלבד, האם אתה מסוגל לנסות להבין ולשנות גישה כלפיה, או לא.
לדעתי, שנתיים בטיפול זוגי הם יותר מדי זמן כדי להבין שמשהו לא עובד ושהמטפלת לא כזו תותחית כמו שאתה חושב. לאחר שנתיים היו אמורים להיות בידיך כלים להתמודדות שלך עם המצב, לא היית אמור להרגיש חלש אופי, היית אמור להגיע לתובנות (ולא אלו שכתבת) ולא להתקף לב. ניתן בהחלט להבין שהטיפול לא הולך למקום טוב וחבל על הזמן והכסף.
לדעתי, לא כדאי לנסות "לחנך" את אשתך. ניתן להעמיד אותה בפני עובדה: היא חייבת לקבל טיפול. ואם לא, אתה תחשוב לאן פנייך מועדות. חשוב להבהיר שאתה שם בשבילה אך אתה לא יכול להשלים עם חוסר הרצון שלה "לראות" את עצמה. אם היא מתחילה לצעוק אתה לא משתף פעולה (למשל: נכנס לחדר סוגר את הדלת ומחכה שהיא תרגע. כשהיא נרגעת תוכל לצאת ולחבק אותה).
בנימה אישית, לפני לא מעט שנים, חוץ מלהתפרץ על בעלי, חשבתי שעולמי חרב עלי ואין מנוס אלא לסיים (לא את הנישואים אלא את חיי). לא רוצה לחשוב מה היה קורה ללא התמיכה של בעלי שלא "זרק אותי לכלבים".
מאחלת לכם מכל הלב בהצלחה ורפואה שלמה. רפואת הנפש ורפואת הגוף.
