ווידוי. ארוך.
היי בנות. אני יודעת שהדברים שאני עומדת לכתוב אינם שמורים רק לי וקראתי את התחושות הללו אצל בנות אחרות.כרגע,זה בוער בתוכי. אני מרגישה ויודעת שאני בהדחקה מוחלטת של ההריון הזה.אני יודעת שזה נועד כדי להגן על עצמי ומנסיון שלא להקשר יותר מידי.אני גם יודעת שאם חס וחלילה יקרה משהו,הכאב יהיה עצום. אני מתחילה שבוע 25.בתוכי יש תחושה חיובית שהפעם אסיים את הריון עם בת בריאה . אבל אני במערבולת רגשית עצומה.ראשית,אני לא נותנת לעצמי להרגיש שום דבר אליה.אני לא מרגישה אהבה בתוכי או הקשרות.כל ההתייחסות להריון מגיעה ממקום מאד קוגנטיבי ואופרטיבי.אני יודעת מה עליי לעשות בכל שבוע ואיך היא אמורה להתפתח.אני חרדה ,אך רגשית אטומה. אני פוחדת משני דברים עיקריים. הראשון הוא,מה יקרה כאשר אגלה שהנה, ילדתי אותה בריאה ושלמה ואגלה שהכל חלול אצלי.מה אם אכנס לדכאון כי תחושת ההקלה תהיה כה רבה,שלא ישארו בי כוחות לאהוב אותה ולטפל בה במובן הרגשי? הסביבה מצפה שהכל יסתדר ואני אחזור לעצמי.הכל שטויות.אני לא אחזור לעצמי כי עצמי השתנתה....אני לא אותה זיוה ולעולם לא אשוב להיות.אני יודעת שאני אמא טובה יותר לילדיי ,בעקבות האובדן,ואולי בכך יש לאובדן תמורה חיובית,אם ניתן לכנות זאת כך. מה יקרה אם אביט בה,אדע שסיימתי את המאבק הארור הזה ואז מה? וזהו הדבר השני שמפחיד אותי.איך נפרדים מהאובדן ברמה היומיומית.הרי האובדן לנצח יהיה חלק ממני והגעגועים לשניים שאינם עימי ימשכו לנצח. מה יקרה לאחר הלידה,איך אשאיר חלק מזה מאחורי.מעל שנה אני בתוך האובדן.מתעסקת בכך,חולמת על כך,מקווה,בוכה. מי אני בלי זה? מה אני בלי לבכות כל היום ולחשוב על מה שחסר? איך אמשיך בידיעה שאיני יכולה להמשיך ולתת לאובדן לנהל את חיי? הרי תהיה לי תינוקת,הלוואי. איך אקום בבוקר?מי אני עכשיו? כל ההגדרות שהיו לי לעצמי נמוגו.עזבתי את העבודה,נפרדתי ממי שהייתי.אפילו ההתייחסות לבעלי ולמשפחתי ולחבריי השתנתה. איך אלמד מחדש להיות אמא לילדה ,לאחר אובדן כזה. האם הנסיון הקודם נחשב? אני לא מדברת על החלק הטיפולי.בזה אין בעיה.שינה,אוכל,מחלות,גזים וכל אלו,בזה אני שקטה. האם אוכל לאהוב אותה ללא מטען רגשי שקשור לאובדן? האם החוסר בשני ילדים ישתלב בנוכחותה?אולי אשבשב את התפתחותה המנטלית בגללי. אין לי מושג.מצד אחד,אני שמחה שאני מצליחה לראות קדימה,אני שמחה שאני מצליחה להציץ מבעד לוילון החרדות על קיום ההריון ולדבר על הבת שלי כהוויה נוכחת,חיה ובריאה. אך כאילו החייתי אותה והמתתי את עצמי. תודה למי ששרדה עד עכשיו,אשמח לשמוע תובנות שלכן,כי לי, אין מושג.
היי בנות. אני יודעת שהדברים שאני עומדת לכתוב אינם שמורים רק לי וקראתי את התחושות הללו אצל בנות אחרות.כרגע,זה בוער בתוכי. אני מרגישה ויודעת שאני בהדחקה מוחלטת של ההריון הזה.אני יודעת שזה נועד כדי להגן על עצמי ומנסיון שלא להקשר יותר מידי.אני גם יודעת שאם חס וחלילה יקרה משהו,הכאב יהיה עצום. אני מתחילה שבוע 25.בתוכי יש תחושה חיובית שהפעם אסיים את הריון עם בת בריאה . אבל אני במערבולת רגשית עצומה.ראשית,אני לא נותנת לעצמי להרגיש שום דבר אליה.אני לא מרגישה אהבה בתוכי או הקשרות.כל ההתייחסות להריון מגיעה ממקום מאד קוגנטיבי ואופרטיבי.אני יודעת מה עליי לעשות בכל שבוע ואיך היא אמורה להתפתח.אני חרדה ,אך רגשית אטומה. אני פוחדת משני דברים עיקריים. הראשון הוא,מה יקרה כאשר אגלה שהנה, ילדתי אותה בריאה ושלמה ואגלה שהכל חלול אצלי.מה אם אכנס לדכאון כי תחושת ההקלה תהיה כה רבה,שלא ישארו בי כוחות לאהוב אותה ולטפל בה במובן הרגשי? הסביבה מצפה שהכל יסתדר ואני אחזור לעצמי.הכל שטויות.אני לא אחזור לעצמי כי עצמי השתנתה....אני לא אותה זיוה ולעולם לא אשוב להיות.אני יודעת שאני אמא טובה יותר לילדיי ,בעקבות האובדן,ואולי בכך יש לאובדן תמורה חיובית,אם ניתן לכנות זאת כך. מה יקרה אם אביט בה,אדע שסיימתי את המאבק הארור הזה ואז מה? וזהו הדבר השני שמפחיד אותי.איך נפרדים מהאובדן ברמה היומיומית.הרי האובדן לנצח יהיה חלק ממני והגעגועים לשניים שאינם עימי ימשכו לנצח. מה יקרה לאחר הלידה,איך אשאיר חלק מזה מאחורי.מעל שנה אני בתוך האובדן.מתעסקת בכך,חולמת על כך,מקווה,בוכה. מי אני בלי זה? מה אני בלי לבכות כל היום ולחשוב על מה שחסר? איך אמשיך בידיעה שאיני יכולה להמשיך ולתת לאובדן לנהל את חיי? הרי תהיה לי תינוקת,הלוואי. איך אקום בבוקר?מי אני עכשיו? כל ההגדרות שהיו לי לעצמי נמוגו.עזבתי את העבודה,נפרדתי ממי שהייתי.אפילו ההתייחסות לבעלי ולמשפחתי ולחבריי השתנתה. איך אלמד מחדש להיות אמא לילדה ,לאחר אובדן כזה. האם הנסיון הקודם נחשב? אני לא מדברת על החלק הטיפולי.בזה אין בעיה.שינה,אוכל,מחלות,גזים וכל אלו,בזה אני שקטה. האם אוכל לאהוב אותה ללא מטען רגשי שקשור לאובדן? האם החוסר בשני ילדים ישתלב בנוכחותה?אולי אשבשב את התפתחותה המנטלית בגללי. אין לי מושג.מצד אחד,אני שמחה שאני מצליחה לראות קדימה,אני שמחה שאני מצליחה להציץ מבעד לוילון החרדות על קיום ההריון ולדבר על הבת שלי כהוויה נוכחת,חיה ובריאה. אך כאילו החייתי אותה והמתתי את עצמי. תודה למי ששרדה עד עכשיו,אשמח לשמוע תובנות שלכן,כי לי, אין מושג.