אני זוכרת, כשהתחלתי לקרוא את הספר (כרך ב' למיטב זכרוני, ובתרגומה של הילית ישורון) הרגשתי שאני אוכלת דייסה צמיגה, ולמעשה טובעת בה. אודה על הכשלון: לא צלחתי אפילו את חצי הדף הראשון.
בספר הזה. הוא יותר הגיגי לעומת החלק השני והשלישי שכבר נכנסים לאנקדוטות דמויות ואירועים.
 
עדין יש בו יופי, התיאור של הילד מחכה לאמא שלו לנשיקת לילה טוב הוא אחד מהיפים והנוגעים ללב שקראתי.