אני נלחמתי בגננת והצלחתי (זהירות חפירה
)
זה היה עם הגדול, הוא היה במשקל סטנדרטי. זה פשוט חירפן אותי שהגננת נותנת להם כל יום ופל/ביסקוויט/בייגלה. הגננת היתה מאוד צעירה, בלי ניסיון ובשיחה ראשונה איתה אמרה דברים שלא יאמנו (בעיניי) כמו "מגיע להם משהו מתוק" (למה, הם הרגע טיפסו את האוורסט? כבשו את גבעת התחמושת? מה?! כולה התיישבו במעגל). או "הם צריכים את החיזוק הזה" (הצעתי שתיתן חיבוק או ליטוף - מחזק בעיניי הרבה יותר מבייגלה). ועוד הגדילה לעשות ואמרה לי "ופלים זה לא רעל" - אמרתי לה שבין רעל לבין חרובי חופש אורגניים יש טווח די רחב של אפשרויות, אבל כבר הבנתי שאין ממש עם מי לדבר. אז מצאתי את חוזר מנכ"ל משרד החינוך - מה שקרן מעליי הזכירה ושם יש טבלה מאוד ברורה של מותר ואסור. מסתבר שמותר עוגה בחושה פעם בשבוע ביום שישי. וזהו! כל כך לא דומה בכלום לשום מסגרת שהיינו בה. בקיצור חזרתי עם זה לגננת. אמרתי לה שאני יודעת שהיא סופר משקיענית ותעשה כמיטב יכולתה וכו' כי אני ממש ממש לא רוצה לערב את הפיקוח ובטוחה שלא איאלץ לעשות את זה. זה ממש עבד והיא עוד הודתה לי אח"כ שהבאתי לה את החוזר מנכ"ל - מסתבר שהסייעות שם היו בהלם מהרעיון המהפכני להציע תפוח במקום עוגייה, וממש התמרדו והיא נעזרה בחוזר מנכ"ל הזה כדי להגיד להן שאין ברירה וזה לטובת כולן כולל לטובתן כדי שלא יפוטרו (מה שהרבה יותר הטריד אותן מהבריאות של הילדים). כמובן שבפועל אין שום סיכוי שהפיקוח היה מגיע אי פעם לגן בשביל לוודא שהילדים לא אוכלים פתי בר. אבל מה איכפת לי. זה עבד.
אחר כך היה גן שהציעו לילדים סוכריה על מקל בתור פרס למי שאסף את הצעצועים (!!!!). הגננת סיפרה לי שהילד המצחיק שלי אמר לה, שאמא שלו לא מרשה סוכריה על מקל כי זה סכנת חנק וגם עושה חורים בשיניים. היא סיפרה לי את זה כמובן מעל הראש של הילד. התגברתי על החשק המיידי להעיף לה סטירה ואמרתי לה שהילד לא מצחיק אלא בעל חוט שדרה ואני מאחלת לכל אנשי החינוך חוט שדרה כמו שלו, ושהוא צודק, זה סכנת חנק לילדים בטט"ח (גיל 3-4) וחורים בשיניים קומפלט ושמעבר למסר החינוכי הגרוע, אם ילד ייחנק שם יבואו ישר לצוות לשאול מי אחראי לעניין. זה חיסל גם את המנהג המהמם הזה.
עכשיו זה כנראה נשמע כאילו אני עובדת כל הזמן באיומים והפחדות ואולי זה קצת ככה אבל לפעמים צוותי החינוך פה כ"כ עתיקים בתפיסה שלהם וכ"כ משוכנעים שהם יודעים יותר טוב ממך שאין שום ברירה אחרת. אבל מה שכן, מעולם לא רבתי איתם - הכל היה בחיוך אך מאוד מאוד ברצינות. אני אוסיף שעכשיו יש לי פעוט בן דקה לשנתיים שהוא באמת שמן (14.5 קילו אחוזון 97 ומעלה), ואנשים כל הזמן מרגיעים אותי שלא לדאוג כי הוא יגדל וירזה. גם עם הנשמות הטובות האלה אני מתגברת על החשק המיידי להעיף להם סטירה ואומרת להם בקול רם מאוד (ככה שגם הילד שומע) שאנחנו אוהבים אותו בדיוק כמו שהוא ולא מודאגים כי אין פה שום דבר מדאיג ולא כולם צריכים להיות מקלות, מותר גם להיות שמן, הכל בסדר. אבל זה מזעזע בעיניי איך השטיפת מוח הזאת מתחילה ממש מינקות.
חוץ מזה את נשמעת אמא נהדרת
