אני חושבת...
להרבה אנשים מיניים בעליל יש בעיות קשות מאד עם המיניות של עצמם, יש את כל המטען התורשתי של "סקס זה רע" ו"סקס זה מלוכלך", ויש עוד מלא דרכים לשנוא ולאהוב סקס במקביל, במיוחד מי שנפגע בחייו מייצרו שלו (ורובנו, המיניים והליברליים, בשלב מסוים בחיינו התאכזבנו מהיצר שלנו, חשנו פגועים בגללו, או שנאלצנו להדחיקו בניגוד לרצוננו...) במבט כזה, הא-מיניים מצטיירים כמתחסדים, כמתנשאים, כצופים מהצד שלא לוקחים חלק ב"חיי הביצה", או כמי ששופטים ומבקרים את חיי היצר... כמו שהרבה רופאים לא מקבלים את קיומם של ה"א-מיניים" וקושרים את זה אוטומטית לבעיה באינטימיות, כך גם אנשים עם מיניות בריאה הדיבור על "א-מיניות" נשמע כמו להג של מתבגרים, שרוצים להיות "מיוחדים", "יוצאים מן הכלל", או במילים אחרות- נבדלים. בני האדם נרתעים מהתבדלות. היא תמיד מתפרשת כהתנשאות. בשרשור הזה עצמו שמעתי כמה וכמה אנשים שמעידים ש"אולי עדיף בלי יצר", "יותר שקט ורגוע", ואפילו סוג של דחיה וזלזול בצורך שלנו, המיניים... למה זה מפתיע שהתגובה לכאלו קולות (תוקפניים, ביקורתיים, מזלזלים) תהיה זלזול, תוקפנות, או ביקורתיות?!