יש בתי ספר לאמנות.
בבית הספר היסודי (הציבורי לגמרי) של הבנות שלי יש תכנית מיוחדת לילדים שמצטיינים באמנות (הגדולה שלי פספסה את הכניסה אליה, אבל השנייה נמצאת בה). בחטיבה של הבת שלי בין שיעורי ההעשרה (שהם בחירה) יש אמנות. וזה מעבר לכך שיש שיעורי אמנות פלסטית באופן כללי בבית הספר, ולפעמים שיעורי מוסיקה (ביסודי אצלנו יש תכנית מיוחדת ב-ב' שלומדים בה כינור בקבוצה. שוב, השנייה היא זאת שהשתתפה בתכנית והגדולה פספסה - והשנייה עדיין לומדת כינור, אבל עכשיו באמת באופן פרטי כי התכנית בבית הספר הסתיימה). זה לא שאין כלום בתחומים האלה. אבל בכיתת מחוננים הדגש הוא באמת על החלק העיוני ולא על אמנות.
לגבי תפיסה מתמטית מה שאתה כותב הוא קצת לא סביר, כי דווקא במתמטיקה דברים נבנים נדבך על נדבך, והתפיסה (והיכולת לבדוק אותה) לא בלתי תלויה בידע ובהבנה שרכשת עד כה. בתחומים ההומניים נדרשת השפה, כמובן, אבל לא נדרש בסיס גדול של ידע כדי ללמוד ידע חדש. אם בגיל צעיר מה שיבדיל בין הילדים הוא דברים כמו כמה פאזלים הם הרכיבו, כמה לגו הם בנו, כמה העשרה הם קיבלו מההורים, וכו', בכיתה ו' אפשר לבחון הבנה מתמטית פרופר על סמך בסיס שכולם כבר קיבלו בבית הספר (שלא בלתי תלויה גם בדברים הנ"ל, כמובן). אני לא יודעת מה בדיוק בודקים בבחינה של סאלד, אבל המילה "שברים" נזרקה לחלל האוויר. מה שמבדיל בין ילד שיודע שברים וילד שלא יודע שברים זו ממש לא תפיסה מתמטית - הוא צריך היה ללמוד איכשהו את השמות / הסימונים של השברים, שלא לימדו בבית הספר. זה לא שבודקים אם הוא המציא אותם. ובמובן הזה אין הבדל בין לדעת מה זה שליש לבין לדעת מה זה רקיע, נניח, ושניהם לא משקפים יכולת פרופר, אלא דברים כמו החומרים שיש בבית, ההשקעה של ההורים, וכו'.
