לפעמים הפרדיגמה עצמה בעייתית
כמה מעתקים ו"חוקי מעבר" לתנועות יש לנו בשפות השמיות: i
a (חוק פיליפי) a
i (חוק ההידקקות) a
o (המעתק הכנעני) i
u (אֵם (עברית) -> אֻם(ערבית)) o
i (*תוכון -> תיכון) u
i (אַכַּלְתֻּ (ערבית) -> אכלתי (עברית)) והרשימה הזאת אינה ממצה, וזה עוד בלי להזכיר את התנועות הזזות קדימה ואחורה... אז נכון שלכל מעבר כזה ניתן להמציא הסבר באמצעות איזה חוק, או מעתק, או הידמות (אסימילציה), או היבדלות (דיסימלציה), או השוואה של הפרדיגמה. אבל בשורה התחתונה, התירוצים הללו לא תמיד משכנעים, מה גם שלעתים קרובות מעבר תנועות אחד הוא היפוכו של האחר. הטענה שלי היא כזאת: יש בעיה בעצם ההנחה, שבשמית הקדומה, או בכל אחת מהשפות שהתפתחו ממנה, היתה מערכת ברורה ואחידה של תנועות. לי נראה, שבניגוד לעיצורים היציבים יחסית, התנועות השמיות היו די נזילות, ולכן נוחות לבצע מיני מעברים, עם או בלי חוקים. אין לי ראיה לכך, אבל יש לי חיזוק: האורתוגרפיה (=שיטת הכתב) השמית (ערבית, עברית, ארמית) נסמכת על עיצורים ולרוב מתעלמת מהתנועות. אולי משום שהללו נוטות להתחלף זו בזו ועקב כך אינן אינפורמטיביות.