תגובת/תוספת של הסופר א.בן עזר למאמרו של אורי הייטנר
בשלהי שנות ה-50 יצא לי ללמוד באוניברסיטה בירושלים, בין השאר, יחד עם עמוס חכם, במכינה לתלמוד של מורה נהדר – ד"ר, לימים פרופיסור, שמואל ספראי.
למדה איתי אז, מפני כבודה לא אציין את שמה – סטודנטית, שכמעט בכל שיעור היתה מצטטת משהו ששמעה יחד איתי בשיעור קודם, במקצוע אחר במדעי הרוח, וכך יצרה לעצמה הילה של ידענית.
במכינה לתלמוד עם ספראי נתקלנו פעם בביטוי מסויים, ועמוס חכם, שישב תמיד בשורה הראשונה מצד שמאל, אינפף בקולו הלא-ברור: "זה מופיע רק פעם אחת בתלמוד."
חברי הטוב מאז, אברהם נוריאל ז"ל, שעימו למדתי אצל פרופ' גרשם שלום, ויחד התכוננו לבחינות בפילוסופיה יהודית וגם ישבנו במכינה לתלמוד, לחש לי:
"אתה רואה. זו לא חוכמה להגיד: 'מצאתי משהו בתלמוד. אבל להגיד שמשהו לא נמצא בתלמוד יותר מפעם אחת – זאת בקיאות גאונית!'"
עם עמוס חכם עצמו היה קשה ליצור קשר. הוא היה מאוד מסוגר בתוך עצמו. כאילו נפל עלינו מכוכב אחד.
ובאשר להתנשאות היהירה של הרב הטיפש יעקב מדן, שהוא כנראה בּוּר בהיסטוריה יהודית (אני ממליץ לו לקרוא לפחות את הראיון עם גרשם שלום בספרי "אין שאננים בציון" – למען לא ידבר שטויות כה רבות) – ברצוני לחזור ולצטט כאן משיחתי "חשבון נפש יהודי חילוני" בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990, בחדר האוכל במשמר העמק. מאז חזרתי ופירסמתי את השיחה כמה וכמה פעמים והיא מצוייה כולה בקובץ וורד עברי, לרשות הקוראים:
קראתם בראשית הערב פרק מישעיהו. זו דוגמא מעניינת לדבר שמשכיחים היום והוא שהתנ"ך כספר לעצמו וכמקצוע לימודי הועלה מחדש על סדר היום הלאומי, התחייתי, של עם ישראל, על-ידי הציונות, ועל ידי הציונות החילונית, הפלוראליסטית.
התנ"ך כפי שהיה קיים בצד הדתי, החרדי, לא נלמד בצורה שהוא נלמד בבית-הספר הציוני העברי מראשיתו. התנ"ך היה והינו חלק מהתפילה, חלק מהסידור, מהריטואל הדתי. אני, שאיני אדם צעיר אבל גם לא מבוגר כל-כך, זוכר מילדותי בפתח-תקווה, ודאי רבים כאן זוכרים – שלא היה בידינו תנ"ך שלם במהדורה יהודית אלא במהדורתו של מאיר הלוי לטריס, שהגיה והוציא מהדורת תנ"ך לחברת-מיסיון אנגלית, בשנת 1852, שזכתה מאז לתפוצה של מיליוני טפסים ולמהדורות אין קץ במשך למעלה ממאה שנה.
שנים עברו עד שהופיע תנ"ך שלם, ללא פירושים, במהדורת קסוטו בהוצאת ירושלים, 1953.
ומדוע, עד שהיה בידינו תנ"ך שיהודים הדפיסו, למדנו אותו ממהדורה של גויים, שערך אותה לטריס? – כי התנ"ך הוא הספר הלאומי שלנו, ולא היה הספר הלאומי של היהדות הדתית, (וודאי לא אז, היום חלה מוטאציה חדשה, שמיד אעמוד עליה).
אנחנו, הציונים, הבאנו לראשונה את התנ"ך כיצירה לעצמה, כספר-הספרים הלאומי, ההיסטורי, התרבותי וגם ההומאניסטי של עמנו. לא קיבלנו את כולו, כי יש בו גם חלקים אכזריים, גם חלקים הלכתיים, שאינם מחייבים אותנו.
לקחנו ממנו את אותם ערכים היסטוריים, לאומיים, לוקאליים, הומאניים, שהם רלוואנטיים לנו והם חלק מהיותנו יהודים בישראל מראשית המפעל הציוני ועד היום.
כל זמן שהתנ"ך חילחל ביהדות דרך ההלכה, דרך סדר היום, דרך הריטואל הדתי של הקריאה בספר התורה, פרשת השבוע, כל זמן שחילחל והתקיים כך – חלו עליו הסייגים של ההלכה, שאין לזלזל בהם, משום שחיי היהדות ההיא היו בהם גם צדדים מופתיים.
חרף כל מה שקרה: הניוון, המרד והתהליכים הפנימיים של ההתפוררות – הנורמות של היהדות ההיא היו מופלאות. והתנ"ך חילחל באותה יהדות כשהוא מצונזר, אחוז או מוגבל על ידי הנורמות המוסריות שבין אדם למקום ובין אדם לרעו, הוא לא נתפס כאיזה קושאן, הוא לא נתפס כהכשר לכל דבר עבירה, הוא נתפס כחלק מריטואל דתי שמחייב את האדם לתת דין וחשבון בפני עצמו, בפני קונו, ועל יחסיו עם חברו, עם הזולת.
כאשר הציונות לקחה את התנ"ך, ואי-אפשר היה לה שהיא לא תיקח אותו, הגבילה אותו גם היא בכך שהכניסה אותו לקונטקסט הציוני, ההומאניסטי וגם החברתי-הסוציאליסטי. כי התנ"ך יכול להיות גם ספר מסוכן.
התנ"ך הוא גם ספר יהושע. התנ"ך יש בו הרבה נושאים שאפשר לפרש אותם לא נכון.
הציונות, שהעמידה את התנ"ך במלואו על סדר היום, שמה לה סייגים במה שהיא לוקחת ממנו, וכך התנ"ך הועבר ונלמד, כפי שאתם קראתם כאן את הפרק מישעיהו, את זה חיפשו, את זה רצו, את התוכחה הסוציאלית, החברתית, ולא במקרה לא קראתם פרק בנושא אחר.
שני זרמים רוחניים יהודיים בדורנו קיבלו את התנ"ך כפשוטו, ואולי גם בהדגשת האכזריות שלו.
הזרם האחד הוא תנועת העברים הצעירים, הכנענים, (ואני מפנה אתכם לראיון המקיף עם רטוש בספר "אין שאננים בציון"). הם ניסו לקבל את התנ"ך ללא סייגי ההלכה וללא המיסננת הציונית. הם ניסו לקלף את התנ"ך מן המהות היהודית שבו ולראות ברבים מחלקיו מקור לאדנות עברית עתיקה, טרום-יהודית, אולי אפילו אלילית – על כל עמק הפרת, שיש לחדש אותה במסגרת מדינה עברית חילונית שתקיף את כל המיעוטים של המזרח התיכון. זה זרם שלא היה לו ביטוי פוליטי חזק אבל היה לו ביטוי מעניין מאוד, ספרותי – יונתן רטוש, אהרון אמיר, בנימין תמוז בשעתו, עמוס קינן, ועוד סופרים שקשרם להשקפה הכנענית פחות ידוע.
הזרם השני שמקבל את התנ"ך כפשוטו הם אלה שנושאים את דגל הלאומנות הישראלית הקיצונית, הדתית והחילונית כאחד. הם מקבלים את התנ"ך כספר ההשתלטות של עם ישראל על ארץ-ישראל, כהצדקה לכל דבר עבירה, אם רק נעשתה בשם האיגואיזם הקדוש, הלאומי-כביכול, וזאת משום שחוגים אלה, אתם יודעים בדיוק למי אני מתכוון – נתנו עצמם בחדווה אלילית-כמעט להשפעת סיפורי התנ"ך – אך ללא סייגי ההלכה בנוסח הגלותי-החרדי, האורתודוכסי, שהיה ברובו אנטי-ציוני, וללא הערכים ההומאניים-המוסריים של הציונות החילונית מראשיתה. גוש אמונים קיבל את התנ"ך מאיתנו, מן הציונות, ולא מן החרדים, ולא מן היהדות הדתית הקודמת.
הם קיבלו אותו וקילפו ממנו את ההומאניות, קילפו את הסוציאליות, קילפו את כל הערכים שרצינו לראות בהם מתינות – והפכו אותו לקושאן, לספר כיבוש, לספר שמצדיק כל אכזריות.
הם עצמם אולי אינם יודעים שהם, בעיקום – יותר חניכי בית-הספר הציוני-הממלכתי מאשר ממשיכי דתיות אחרת, אנטי-ציונית, מן התקופה שבה רוב העם היהודי, ורוב החלק הדתי בעם היהודי – התנגדו לציונות.
מאז כתבתי לראשונה חלק מן הדברים האלה, ב-1987, חל תהליך עוד יותר מרתיע, כפי שראינו בטלוויזיה, רק בימים האחרונים, בכתבה על כנס תנועת ש"ס ביד-אליהו. מתברר שלא רק הצד הלאומני-דתי אלא גם הצד החרדי-הלא-ציוני – תופס את הדתיות, לא בדיוק את התנ"ך אלא את עצם הדרך של האמונה היהודית – כהיתר לכל דבר עבירה. ראינו זאת בחגיגה סביב הרב דרעי, ובדברי הרב יוסף. זוהי גישה מעין-אלילית אל הערכים והאמונות שהיו בלב-ליבה של היהדות מבחינה דתית, כאשר עתה רק אנחנו, היהודים החילוניים, נשארים כמחסום דימוקראטי, שפוי, הומאני, שמקבל ברצינות את ערכיה של היהדות, שמציל את כבודה האבוד – אנחנו היהודים האמיתיים של תקופתנו!
