הסוד של שירה - סיפור מחורז שלי
סודי ביותר / דינה וולוך
בזמן ארוחת הערב, די מאוחר,
שירה כמעט לא אכלה שום דבר,
ולא דיברה בכלל!
אימא אמרה: "את לא אוכלת? חבל!"
ואבא שם על המצח יד נעימה
לראות אם הילדה אולי חמה,
ושאל: "מה קרה לך, חמודונת? מה?"
שירה הודיעה בקול ברור מאוד:
"זה סוד!
סוד רק שלי, ואני לא מגלָה.
וחוץ מזה, אני בכלל לא חולה!"
אבא שאל: "תספרי רק לי, אולי?"
ואימא התענינה: "רק לאימא ודי?"
אבל שירה הודיעה:
"סוד לא מספרים!
לא לאף אחד וגם לא להורים!
אז תפסיקו לשאול אותי עוד ועוד,
כי אז לא יישאר לי סוד."
"טוב," אימא הבינה, "אולי מחר."
"בסדר, חמודה שלי," אבא אמר,
"אם זה סוד, אז את צודקת בהחלט.
סודות לא מגלים. באמת!"
עכשיו שירה הלכה קצת לשחק,
והסוד שבתוך הראש התחיל לדגדג.
הוא ביקש שיספרו אותו רק קצת,
לפחות רק פעם יחידה אחת.
שירה החליטה לספר ראשונה
לבובה שקיבלה מסבתא במתנה.
היא לא תגלה.
הרי היא תמיד רק שתקה,
מאז ששירה קיבלה אותה בחנוכה.
שירה לחשה לבובה את הסוד,
והבובה נשארה שקטה מאוד,
ולא גילתה,
ולא פטפטה.
אחר כך שירה סיפרה את הסוד שלה
גם לרותי-תותי החתולה.
החתולה לא תגלה לאף חיה אחרת,
הרי היא רק מיַללת ולא מדברת.
ובאמת,
הבובה שתקה ולא גילתה,
החתולה שתקה ולא גילתה,
ואז שירה סיפרה גם לכרית שבמיטה.
היא לחשה את הסוד בשקט מוחלט.
אפילו הכרית לא שמעה כמעט...
הרי חשוב שאף אחד לא יגלה או יספר
לאף אחד אחר!
כשנגמר הערב והיה לילה בחלון,
הגיע הזמן ללכת לישון.
אבא ואימא נתנו נשיקה
ואמרו כמו תמיד: "חלומות פז!"
ואז,
שירה רצתה לספר את הסוד הגדול
לאמא ולאבא , וזה הכול!
היא באמת רצתה, רצתה נורא,
אך מהו הסוד - היא לא זכרה.
"אל תדאגו," היא הודיעה להורים,
"אם שוכחים, אז פשוט מבררים!"
מיד היא שאלה את הבובה,
אך הבובה רק שתקה,
ואחר כך את החתולה,
אך זאת רק התלקקה.
והכרית?
נו, באמת, איזה שטויות!
הרי אי אפשר לדבר עם כריות!
ובכן,
לשירה עדיין היה סוד.
סוד מיוחד וסודי מאוד...
ואם לא תצליח להיזכר,
היא תוכל למצוא לה סוד אחר.