שמחת לבב, ב"אמפואאר" המפואר!
אני קד לך קידה, על אופן התיאור הנפלא, מלא חן ורגש רב, שהעלה את האמפואאר מ"בירא עמיקתא, לאיגרא רמא". הגם שמאכל זה, מתקשר לזמנים קשים בתקופת ימי המעברה. ימים של דלות וחיסרון, מצוקה ושברון לב. לא היה כמותו, בפשטותו, להדר את סעודת יושבי המעברות ולהשקיט, ולוא לזמן הסעודה את דאבון הלב. מאכל זה מתקשר בזכרון נוסף מסיפורי אימי ז"ל. "סעודת הכובסות", כך הוא נקרא בפי נשות מרוקו. ביום הכביסה הקהילתי, כשידי כל כובסת עמוסות בבגדי משפחתה על גדת הנהר (ל-וואד) ליום הכביסה השבועי. בגדי הנשים שעסקו בהכנת ה"אמפואאר" חולקו בין שאר הנשים, ולשעת הסעודה נאספו כל הנשים לסעוד את ליבן בצוותא. סצינת הכובסות, נדמה לי, קיבלה ביטוי באחת ההצגות שהועלו בתיאטרון לפני מספר שנים. "בוסתן ספרדי" אם אינני טועה. וכמה נפלא לשלב זכרונות מבית, על דמויות מופלאות כמו סבתא ימנה אהובה, שכל אחד מאיתנו שומר במעמקי זכרונו. וכל שאוסיף לדברי השבח וההלל לדברי איש הנשמה, אלמרה. יהיו כאין וכאפס. שבת שלום ומבורך!