הפוך עם ראש כפול
New member
הי לכולם. חדשה (כאן, לא בתפוז) ויוצאת סוף סוף מהארון כן. אי אפשר להכחיש את זה יותר... עד כמה שניסיתי להדחיק ולהתעלם ולהגיד ש"זה רק נדמה" ו"זה יעבור", נראה שהבכור שלנו נכנס רשמית לגיל ההתבגרות, וממש לא אתמול. הוא בן 11 וחצי, כיתה ו'. חוץ ממנו יש עוד מתוק אחד בבית, בן 8 (כיתה ב).
אז עד עכשיו רק קראתי כאן כסמויה, כחלק מניסיונות ההכחשה הבלתי נלאים
אבל הייתי רוצה לשמוע קצת מהניסיון שלכם, שחיים עם המתבגרים האלו יותר משנה.
השאלה שלי היא איך מתמודדים לכל הרוחות עם השינויים הקיצוניים האלו שלהם במצב הרוח??
תוך חצי שעה הילד הזה יכול להפוך מיצור רגוע, מקסים ומתוק, בר שיחה מרתק, למפלצת רוטנת, יורקת אש הישר מתוך עיניה, שונאת את העולם כולו ומפיקה בצרורות מרגליות ציניות מפיה הקטן. ואז, בלי שום סיבה נראית לעין, סר פתאום הכישוף והוא חוזר להיות מתיקות מהלכת על שתיים.
חוץ מתרופות פסיכיאטריות (לי, לא לילד), איך מתמודדים עם זה עכשיו 7 (8? 9?...) שנים? מתעלמים? סופרים בלב עד 100?... ומתי זה לכל הרוחות יעבור??
אז עד עכשיו רק קראתי כאן כסמויה, כחלק מניסיונות ההכחשה הבלתי נלאים
השאלה שלי היא איך מתמודדים לכל הרוחות עם השינויים הקיצוניים האלו שלהם במצב הרוח??
תוך חצי שעה הילד הזה יכול להפוך מיצור רגוע, מקסים ומתוק, בר שיחה מרתק, למפלצת רוטנת, יורקת אש הישר מתוך עיניה, שונאת את העולם כולו ומפיקה בצרורות מרגליות ציניות מפיה הקטן. ואז, בלי שום סיבה נראית לעין, סר פתאום הכישוף והוא חוזר להיות מתיקות מהלכת על שתיים.
חוץ מתרופות פסיכיאטריות (לי, לא לילד), איך מתמודדים עם זה עכשיו 7 (8? 9?...) שנים? מתעלמים? סופרים בלב עד 100?... ומתי זה לכל הרוחות יעבור??