סיפור קשה ומרגיז
קראתי בתדהמה. נשמע כמו סיפור לידה ביתחולימי לכל דבר. נראה כאילו אילנה מיסדה את עצמה כל כך שהיא כבר לא שונה בהרבה ממה שקורה בבית חולים, וחבל שכך. את מאשימה את עצמך בכך שהלידה נתקעה כי לא שחררת. אבל איך יכולת לשחרר כשברקע היו לך אי הבנות עם אילנה, כשחשת לא מובנת, כשעשית מעקב אצל רופא ואילנה בכלל לא יצרה איתך קשר, כשהתקשרת לאילנה והיא בכלל לא ידעה מי את. כל הדברים האלה הם בדיוק בדיוק מה שמעכב לידות! אז בוודאי כשהיית אצלה הכל התנקז ולא יכולת לשחרר. בכך אני דווקא לא מוצאת אותך אשמה כלל וכלל. הרגיז אותי שאילנה ברחה לך כל הזמן מהחדר כשהיית זקוקה לה, ושהיא הלכה בלי לתפור אותך והשאירה אותך מדממת לגמרי לבד. כל כך מזכיר לידות בית חולים, זה ממש מקומם. להריון הזה תחפשי ותמצאי באמת את המיילדת הטובה שיש לך איתה קשר טוב, שמבינה מה את רוצה וגם תעבדי איתה על הלידה שלך הראשונה, תעשי עיבוד מחדש ותגדירי ציפיות בצורה מאוד ברורה. אם את חשה תוך כדי הריון שהמיילדת לא מספיק קשובה אלייך, פשוט תחפשי מישהי אחרת! אגב, זה שהיא הסבירה לדולה על האפינו לידך כאילו את לא קיימת גם עצבן. אני לא מבינה את זה. לידות בבית או בצימר אמורות להיות שונות באופן מהותי מלידות בית חולים, כולל היחס. אני מסכימה איתך לחלוטין שהיתה זו לידה מאכזבת ולא הוגנת כלל וכלל מצידה של אילנה. אני שמחה ששיתפת אותנו בסיפור שלך, לפעמים צריך לדעת מה לחפש אצל מיילדת ולא לצאת מתוך נקודת הנחה שאם היא מיילדת בית ואפילו כתבה על זה ספר, היא בהכרח בדיוק בראש שלך ובהכרח תהיה איתך כשתצטרכי אותה.