אני מאמין שכמעט כל אחד מאיתנו שואף לקבלה ואהבה מצד ההורים. אלא אם כן בשלב מסויים מגיע הרגע בו כבר השלמנו עם היכולת של ההורים שלנו לקבל אותנו כפי שאנו. אני זוכר שמאוד כעסתי על אבי שייקבל אותי כמו שאני הייתי רוצה שהוא יקבל אותי. עם הזמן למדתי שאבא שלי מקבל אותי בדיוק כפי שהוא יכול לקבל אותי, בדרך שלו ובהתמודדות שלו. שאני לא יכול לעצור את חיי - עד שאבא שלי ייקבל אותי. כמו שהוא לא עוצר את חייו עד שאני אקבל אותו. הציפייה הזאת והרצון לשנות את האחר ולהכריח אותו לקבל אותנו משאירה אותנו תקועים מאחור. לא קל בכלל להתשחרר מהרצון הזה - כי זה מושרש בנו עוד מילדותנו - הצורך באישור של אבא ואמא. יש כאלה שיהיה להם יותר קל להתשחרר ויש כאלה שזה יכול להיות סיפור חיים שלם. נכון להיות בארון זה מקום איום ונורא!!! לאן נעלמו השאלות אופיר? לילה טוב יוסף.
פשוט הוצפתי ולא היה לי זמן לחפור בזה עם עצמי (פשוט לא הייתי פנוי לדייט עם עצמי.......) אבל הזמן ידיע מי כמוך יודע שזרעים שזרעים לרוב הם נובטים אז חכה...
היחיד אתה יודע כמה הורים לא יגיעו לחתונת בנם או בתם ללא שום קשר לשיוויון זכויות זה ממש קטן עלינו שיוויון הזכויות לעומת אי הגעתם של הורינו ליום חתונתנו. זה הרבה יותר קשה.
במשפחה. אצלי במשפחה לא הכירו בבן זוגי במשך 15 שנים, אבל כיום כולם במשפחתי יודעים ומקבלים. אפילו אבי (ז"ל) הדתי, אמר בסוף שבן זוגי נחשב בעיניו כמו חתנו.