ButtercupA
New member
"הורה הליקופטר"- שמעתם על המונח?
גם אני לא, אבל הכוונה להורה המרחף מעל ומסביב לילד כל הזמן, אנחנו מכירים את התופעה בעוצמות שונות אצל כל אחד מאיתנו-
"הנה כמה נתונים: המרכז למחקר תעסוקה של אוניברסיטת מישיגן מצא ש־31% מההורים של סטודנטים כותבים לילדים שלהם קורות חיים. 17% משתתפים איתם או במקומם בירידי תעסוקה. 12% מתאמים להם ראיונות עבודה. 9% מנהלים בשבילם את המשא ומתן על השכר במקום העבודה המיועד. 4% אפילו באים עם הילדים שלהם, בני 20 ומשהו, לראיון העבודה ומשתתפים בו איתם. הילדים, מצדם, משתפים עם זה פעולה בשמחה. מחקר של אוניברסיטת ווסט וירג'יניה מ־2010 מצא ש־86% מהסטודנטים חשבו שראוי שהוריהם ייעצו להם מה ללבוש לראיון, 30% חשבו שראוי שהוריהם יגיעו לעיר שבה מתקיים הראיון, ו־12% חשבו שראוי שהוריהם יקבעו להם ראיון עבודה, ימלאו עבורם שאלונים או ישתתפו בראיון עצמו. לפי מחקר אחר, 57% מרוצים מרמת המעורבות של הוריהם ו־28% היו שמחים שהם יהיו מעורבים אף יותר.
פסיכולוגים קוראים לזה "הורות הליקופטר" - קשר סימביוטי בין ההורים לילדים, שבו האבות והאמהות מרחפים מעל ילדיהם, מגוננים עליהם, מתערבים בכל דבר שהם עושים, מקבלים החלטות עבורם ומסירים מדרכם כל מכשול. כל ההורים רוצים להגן על ילדיהם ולעזור להם, אבל אצל הורי ההליקופטר, סגנון הורות שמתחזק בשני העשורים האחרונים, אין שום מידתיות. הם לא יכולים לסבול את המחשבה שלילד שלהם יהיה קשה. הרעיון שהוא ייכשל במשהו שובר את לבם, והשאיפה שיצליח הופכת אותם לאגרסיביים. הכוונות שלהם טובות, אבל הם עושים הכל בהגזמה: יותר מדי עוזרים, מגוננים, מכוונים, מתערבים, מנטרים, שולטים, שומרים, מחליטים, מנווטים. "
מה דעתכם? האם אתם מסכימים עם הנאמר?
האם המעורבות הזו מזיקה? האם התמיכה עוזרת להם אחר כך להתחיל יותר חזקים?
גם אני לא, אבל הכוונה להורה המרחף מעל ומסביב לילד כל הזמן, אנחנו מכירים את התופעה בעוצמות שונות אצל כל אחד מאיתנו-
"הנה כמה נתונים: המרכז למחקר תעסוקה של אוניברסיטת מישיגן מצא ש־31% מההורים של סטודנטים כותבים לילדים שלהם קורות חיים. 17% משתתפים איתם או במקומם בירידי תעסוקה. 12% מתאמים להם ראיונות עבודה. 9% מנהלים בשבילם את המשא ומתן על השכר במקום העבודה המיועד. 4% אפילו באים עם הילדים שלהם, בני 20 ומשהו, לראיון העבודה ומשתתפים בו איתם. הילדים, מצדם, משתפים עם זה פעולה בשמחה. מחקר של אוניברסיטת ווסט וירג'יניה מ־2010 מצא ש־86% מהסטודנטים חשבו שראוי שהוריהם ייעצו להם מה ללבוש לראיון, 30% חשבו שראוי שהוריהם יגיעו לעיר שבה מתקיים הראיון, ו־12% חשבו שראוי שהוריהם יקבעו להם ראיון עבודה, ימלאו עבורם שאלונים או ישתתפו בראיון עצמו. לפי מחקר אחר, 57% מרוצים מרמת המעורבות של הוריהם ו־28% היו שמחים שהם יהיו מעורבים אף יותר.
פסיכולוגים קוראים לזה "הורות הליקופטר" - קשר סימביוטי בין ההורים לילדים, שבו האבות והאמהות מרחפים מעל ילדיהם, מגוננים עליהם, מתערבים בכל דבר שהם עושים, מקבלים החלטות עבורם ומסירים מדרכם כל מכשול. כל ההורים רוצים להגן על ילדיהם ולעזור להם, אבל אצל הורי ההליקופטר, סגנון הורות שמתחזק בשני העשורים האחרונים, אין שום מידתיות. הם לא יכולים לסבול את המחשבה שלילד שלהם יהיה קשה. הרעיון שהוא ייכשל במשהו שובר את לבם, והשאיפה שיצליח הופכת אותם לאגרסיביים. הכוונות שלהם טובות, אבל הם עושים הכל בהגזמה: יותר מדי עוזרים, מגוננים, מכוונים, מתערבים, מנטרים, שולטים, שומרים, מחליטים, מנווטים. "
מה דעתכם? האם אתם מסכימים עם הנאמר?
האם המעורבות הזו מזיקה? האם התמיכה עוזרת להם אחר כך להתחיל יותר חזקים?