"ההיסטוריה של הילדות והילדים"

יעלקר

Well-known member
מנהל

"ההיסטוריה של הילדות והילדים" הוא ספר שמלמד לא רק על העבר - אלא גם על ההווה

דרך 20 פרקים, שכל אחד מהם הוא סיפור קצר המציג ילדים מתקופה אחרת ועוסק בנושאים כמו דת, מעמד, טכנולוגיה והגירה - הסופרת תמר ווייס גבאי עומדת בכבוד במשימה שאפתנית. אף שהוא נופל מעט לאנכרוניזם ולרומנטיזציה של העבר, "ההיסטוריה של הילדות והילדים" מספק לקורא פרספקטיבה שמפחיתה תחושת בדידות וארעיות, ואפילו מספקת מעט נחמה

מור פוגלמן דבורקין


על אף העובדות הביולוגיות של היות אדם ילד/ה שנותרו זהות ברובן לאורך מאות אלפי שנים, הילדוּת היא קטגוריה חברתית משתנה. במרוצת הזמן היא התעצבה שוב ושוב, באופנים שונים מאוד, על ידי תנאים, אמונות וצרכים חברתיים ותרבותיים של מקום וזמן. עובדה זו הופכת את הכתיבה ההיסטורית על אודותיה לפרויקט מורכב, שכפי שניתן לראות בספרה של תמר וייס גבאי "ההיסטוריה של הילדות והילדים" אפשר ללמוד ממנו לא רק על אודות מי שילדותם עברה עליהם לפני עידנים, אלא גם על אודותינו.

2

מתוך "ההיסטוריה של הילדות והילדים"

הספר מחולק ל-20 פרקים, שכל אחד הוא סיפור קצר בפני עצמו המציג ילד או ילדה מתקופה אחרת ועוסק במגוון נושאים שעיצבו את חייהם: דת ומעמד, טכנולוגיה והגירה, לצד פרטים חומריים מחיי היומיום, שאיוריה הנהדרים של שירז פומן מוסיפים להם חיות ועומק. קשה מאוד ליצור 20 דמויות שונות ומובחנות זו מזו, ווייס גבאי עומדת בכבוד במשימה השאפתנית; החל מהילדה הקדמונית הסקרנית והחקרנית, דרך קורינה האתונאית ההרפתקנית והפרועה, ג'ובאני בן הרנסנס היצירתי והרציני ועוד. להצלחה הזו תורמת הבחירה בקול של מספרת כל-יודעת המתמקד ברגשותיהן ומחשבותיהן של הדמויות ומציג את העולם הסובב אותן דרך פריזמת עולמן הפנימי. שילוב שמזכיר מאוד, בסגנון ובמהות, את סדרת הספרים "ילדי העולם" של אסטריד לינדגרן והצלמת חנה ריבקין-בריק. זוהי בחירה חכמה שמונעת מהטקסט להפוך לרשימה גדושה ויבשה של עובדות היסטוריות, ומאפשרת לקורא להזדהות עם הדמויות, להשוות את חייו לשלהן, להסתקרן ולרצות לחקור עוד.

פרויקט שכזה לא היה אפשרי לו הסתמך על עובדות היסטוריות בלבד. חקר ההיסטוריה של חיי היומיום ניזון ממקורות כמו פרוטוקולים, צווים, הסכמים, חוזים ושאר מסמכים שילדים ממעטים להופיע בהם וכמעט אף פעם אינם מנסחים אותם. כדי להתגבר על כך בחרה וייס גבאי לשלב בין העובדות להשלמות פרי דמיונה, דבר שמוצג בשקיפות מלאה בפתיחת הספר ובאחרית דבר, ובכך גם לשתף את קוראיה בחלק משמעותי מעבודת ההיסטוריון - הסקת מסקנות ובניית תמונה שלמה מתוך הממצאים. בנוסף, הקוראים מקבלים מנדט לחקור בעצמם על אודות ילדותו של בן משפחה מבוגר ואת ההווה שלהם, אפשרות לייצר מסמך היסטורי של ממש.

מבין שורות הספר עולים הנושאים העיקריים שמעסיקים את וייס גבאי ואת החברה והתקופה שבתוכן היא כותבת: הבדלים ביחס החברתי-תרבותי כלפי בנים ובנות, אי-צדק סוציו-אקונומי ויחסיו של האדם עם הטבע והסביבה. בשני הנושאים האחרונים היא נופלת לעיתים למעט אנכרוניזם ואף לרומנטיזציה של העבר, כמו בפרק על בת האצילים ובת האיכרים בגרמניה לפני 800 שנה, שבסופו כתבה ש"לרגע אחד היה ברור לשתיהן שבעתיד הרבה דברים יהיו חייבים להשתנות", או כשהיא מציגה את בטי מהמאה ה-20 בעיקר כבת לדור שאיבד כל קשר עם הטבע, מבלי להתייחס ליתרונות העצומים של ילדות בעידן שיש בו, למשל, חיסונים ותרופות. בנוסף, יש מידה של אנכרוניזם באופן שבו מוצג מוסד המשפחה. רוב הילדים בספר חיים במשפחות מהדגם החדש יחסית אבא-אמא-ילדים, זאת בניגוד לילדים רבים לאורך ההיסטוריה שמגוון נסיבות הביאו אותם לחיות במבנים משפחתיים וקהילתיים שונים, מהם הספר מתעלם כמעט לגמרי.

עטיפת הספר ההיסטוריה של הילדות והילדים, מאת תמר וייס גבאי

עטיפת הספר "ההיסטוריה של הילדות והילדים", מאת תמר וייס גבאי
(באדיבות: למה הוצאה לאור וכנרת זמורה דביר | איורים: שירז פומן)
ייתכן שההתעלמות הזו קשורה לבעיה המרכזית בספר - לכל אורכו נזהרת וייס גבאי מלהרחיב בנושאים קשים שעיצבו חוויות ילדות לאורך ההיסטוריה, כמו יתמות ותמותת ילדים, שימוש באלימות כחלק מחינוך, עבדות ונישואי ילדוֹת. כך, בכל פעם שדמות בספר עומדת להיענש, היא ניצלת בדרך כלשהי והדבר מאפשר לא להפגיש את הקורא עם אלימות. כך גם לגבי מוות בילדות: אחיו של אדם בן המאה ה-14, החשוד כחולה דֶבֶר, מחלים בסוף הפרק בניגוד לשליש מאוכלוסיית אירופה שמתה במגפה. כשהיתמות כבר מופיעה, בסיפור על מארי בצרפת של המאה ה-18, היא לא מקבלת את מרכז הבמה ומוזכרת כלאחר יד כמעט, ללא התבוננות מקרוב והצמדת רגש או חוויה לעובדה. ההימנעות מקושי בולטת במיוחד בפרק על ליוְיה בת האימפריה הרומית, שמתמקד בטקס ההתבגרות שלה. העובדה שהטקס התקיים פעמים רבות סמוך לנישואיהן של ילדות מהמעמד הגבוה, איננה מוזכרת.

קשה להאשים את וייס גבאי בבחירה הזו. מי שכתבה חיבור היסטורי מקיף ודאי מבינה היטב את הדור שבו נכתב, דור שמצנזר ומחרים ספרי ילדים שנוגעים בנושאים קשים וכואבים, שמטשטש אמיתות לא נוחות או לא משתלמות פוליטית, שמתקשה להתמודד עם מורכבות, לא כל שכן לתווך אותה לילדיו. אולם לאור כל המתרחש כעת סביבנו שווה לשאול את עצמנו, הורים, מחנכים ואנשי תרבות, אם לא כדאי להתגבר על אי-הנוחות ולדון עם הילדים באמיתות קשות, שעה שאמיתות כאלה מתדפקות גם על דלתם. שכן פרספקטיבה היסטורית כנה יכולה לאפשר להם הבנה מעמיקה יותר של ההווה, להפחית את תחושות הבדידות והארעיות, ואפילו לספק מעט נחמה.
"ההיסטוריה של הילדות והילדים", תמר וייס גבאי, איורים: שירז פומן, הוצאה לאור: למה - ספרי דעת לקוראים צעירים וכנרת זמורה דביר, 224 עמודים
.
 
למעלה