האם קיימת התמכרות לסבל? ומה יכולה להיות הסיבה?
האם קיימת תופעה כזו של התמכרות לסבל?
ולא מדובר במלנכוליה, או מצב שבו יש איזה יתרון שולי, אלא סבל מוחלט.
האם עשרות שנים של סבל מעצבות את המוח כך שיתכן וכבר לא ניתן להכיר לו דבר מלבד סבל?
מה יכולה לשרת ההתמכרות לסבל ? הרי על פניו, רק רע מכל כיוון אפשרי.
לא נראה לי שכך נולדתי, כיוון שכל פעילות, ולו הפשוטה ביותר, נראית לי כמו האושר העילאי ביותר שניתן לדמיין (אילו מוחי לא היה מוטרד, סובל, מודע לכל השלילי שקיים בכל דבר ומחפש דרכים מטורפות לעינוי עצמי)...
כל הזמן מרגישה קנאה עזה כלפי כל אדם שנראה לי כי אינו מוטרד באופן מיוחד (אין משהו שממש-ממש מפריע לו להינות מהרגע הפשוט).
אנשים שהקשיבו לסיפור חיי עד הסוף (כולל כל הפרטים, הטראומות והדקויות), אמרו לי כי באמת, אילו אחי לא היה קיים/היה מת - חיי היו משתפרים פלאים. הם היו מאוד כנים והבינו שכל דבר אחר הוא זוועתי, עם כמה שזה נשמע רע.
אבל בכל זאת, אולי יש דרך לברר אם זה משהו אינהרנטי יותר...
ולמרות שזה לא נראה לי הגיוני בשום צורה, אולי נולדתי עם מוח שנורא רוצה להינות ומתעקש לסבול מאוד בוזמנית...?