הייתי מחלקת את דבריך
לכמה ענינים.
למשפט הראשון--איך אומר הפתגם?! אמא אחת יכולה לגדל עשרה ילדים,
עשרה ילדים לא יכולים לגדל אמא אחת,
אז כן, אנחנו עומדים לרשותם, אנחנו תומכים בהם, הם בתקופה ובגיל--
שהם עסוקים עם עצמם, הם טרודים בבעיות שמעסיקות צעירים--זוגיות, ילדים, פרנסה, לימודים, ואין להם פניות לדאוג למלא אחר הציפיות שלנו, לנו נשארת המחויבות ההורית. במקום להתאכזב--להעלב--להרגיש רע עם המציאות--
צריך ראשית להבין, שנית להמשיך להעיר/להאיר/להזכיר, בסוף הדברים נטמעים.
לגבי הענין של העתיד--זו דאגה ולא אכזבה--ראשית צריך לחשוב על פתרון--
בלי להעמיס עצמינו עליהם--אבל ואבל גדול--נראה לי שבנקודה זו אם חינכנו נכון--
הם יודעים להתגייס, והם יודעים להיות בשבילינו. יש הבדל בין למלא איזו מחויבות,
שיש בה הרבה מן הנימוס ויותר מן "הבטחון לשמע מה קורה" לבין מלוי מחויבות של צורך.
אנחנו במשפחה עברנו פעמים תקופות לא קלות--פעם אבי היה חולה--
וראיתי עד כמה הילדים היו מגויסים--ולפעמים פטרו אותי מתורנויות קשות,
ובהחלט היו שם במלוא הדרם,
ופעם שניה--אבא שלהם היה חולה--(תודנה לאל הבריא) אני לא סיפרתי והסתדרתי הם הרגישו והתגייסו הכי בכבוד שאפשר.
אז תסמכי עליהם--וקוי שלא תצטרכי אותם.
מאחלת לך נחת.