פצצת האטום
אגב, האמריקנים לא היו מודעים לעוצמת ההרס וההרג של הפצצה. יש לזכור שנערך רק ניסוי גרעיני אחד (ב-16 ביולי) לפני הטלת הפצצה על הירושימה (ב-6 באוגוסט). ההערכות הגבוהות ביותר דיברו על 20 אלף הרוגים. שיקולים מוסריים כלל לא עלו בדיונים שקדמו להחלטה על הטלת פצצת האטום. במסגרת דיוני "ועדת הביניים", שמונתה כדי לדון בהשלכות המדיניות האפשריות של הטלת הפצצה, נקבע שברגע שהפצצה הראשונה תהיה מוכנה יעשה בה שימוש נגד יפן. טרומן ראה בפצצה החדשה נשק בעל אופי צבאי טהור. הוא לא ראה כל הבדל עקרוני בין השימוש בנשק אטומי לבין השימוש בהפצצות קונבנציונליות נגד יפן. למעשה, טרומן מעולם לא קיבל החלטה רישמית להטיל את פצצת האטום על יפן. ב-24 ביולי הוא קיים אמנם שיחה עם שר המלחמה, סטימסון, במהלכה קיבל מהאחרון דיווח על רשימת הערים שנבחרו לשמש כיעדים לפצצה, אך השאלה האם יש צורך להשתמש בפצצת האטום נגד יפן לא נדונה כלל. מבחינת טרומן וההנהגה הצבאית האמריקנית זה היה מובן מאליו. ב-25 בחודש קיבל קרל ספאץ, מפקד כוחות האוויר האסטרטגיים בזירת האוקינוס השקט, פקודה מסגנו של הרמטכ"ל האמריקני, מרשל, להטיל את פצצת האורניום 235 על אחת מהערים שנכללו ברשימת היעדים, ברגע שמזג האוויר יאפשר זאת. הפקודה נשלחה "לפי הוראתם ואישורם" של סטימסון ומרשל, ונאמר בה גם שפצצות אטומיות נוספות יוטלו על ערי יפן מיד לאחר שתהיינה מוכנות לשימוש.