בהמשך לשיחות אוכל רק לציין מספר דברים ספורים. זה לא משנה
עד כמה אדם אוהב את המדינה, חרד לה או אכפת לו ממנה, כשהוא נמצא במרחקים, לתמיד.
אדם זה אינו ציוני לדעתי. הוא מאמין ברעיון הציוני אך לא מממש אותו. הציונות מדברת על משהו מאוד פשוט ללא פילוסופיה גבוהה: ישוב הארץ.
מהי הארץ? אז פה מתחילה הבעיה. בעיה שעלולה להוביל אותנו לעברי פי פחת בין אלו שדוגלים בארץ ישראל "הגדולה" לבין אלו שחושבים שעבור התגשמות החלום ברמה הפרקטית, יש לוותר על החזון המקראי הארכאי. כתבתי מספר רב של פעמים שבעיני ההתנחלויות הן אסוננו מכל הפרמטרים שאני יכול לחשוב עליהם.
המצחיק הוא שבעניין זה אין הגדרות אצלי של ימין ושמאל. הרי העמדה שהצגתי למעלה היתה זורקת אותי אחר כבוד מכל מחנה ימני. מצד שני השמאל היה זורק אותי גם כן עקב עמדותי באשר למדינה דו לאומית.
הגבולות מיטשטשים. האידיאולוגיות היפות מתעממות עקב המציאות המשתנה,
הן מתקופת הוגי הציונות, ראשית המדינה העצמאית, ואפילו בימינו אלו.
אם נחזור רגע לעניין היורדים, הרי הייתי עד לא מזמן מגדולי המקטרגים. ראיתי בהם אנשים שנוטשים את הספינה הרעועה במקום להטות שכם ולנסות להצילה בכוחות משותפים.
היום איני רואה אותם באור כה שלילי. זכותם לבחור את חייהם היכן שירצו. אנו לא
בקוריאה הצפונית עם גבולות שנועדו למנוע את יציאת התושבים.
יחד עם זאת אני חושב שאלו מהיורדים שבחרו לנטוש את המדינה מטעמיהם,
אינם ציונים, לא משנה מה הם חושבים שהם, הם איבדו כל לגיטימציה להטיף לאלו שנשארו להמשיך במלאכה, מה צריך לעשות ומה אסור לעשות.
לא מזמן ראיתי פוסט של מישהי שירדה לארץ רחוקה מאוד. ארץ שטופת שמש
ונטולת פלסטינים עם דוקרנים. הפוסט אמר משהו בסגנון של: "אנחנו לא מרגישים בטחון ברחוב". סליחה? "אנחנו"? ואז באה שורת הצעות לשיפור המצב.
אנשים כאלו מרגיזים אותי. זה ללכת בלי ולהרגיש עם. הם לא ישאו בתוצאות דבריהם, הם טובים בלתת עצות אך להשתתף מתוך הסיכון המצורף בילט אין?
הצחקתם אותם.
יותר חשוב לקנות קוט'ג בשני שקלים פחות, במדינתם ומולדתם החדשה.
בדויטשלנד או ביונייטד סטייט.
אם אני אהגר אי פעם (וכנראה שלא), אני אפסיק להתיחס אל עצמי כציוני ולו
מהטעם הפשוט שנהגתי בניגוד למהות הציונות.