האם גם אצלכם זה ככה - מבקשים מהם לעשות

[נושיתי האחת]

דור אחר..

 

[חני ב]

כמו מה? איזה דברים את לא מוכנה

שהם יתמהמהו אפילו 2 דקות?

 

[נומלה]

גם אני לא אהבתי. לפעמים הורים שוכחים שבית זה לא צבא והם לא המפקד אלא הורה.

 

[גמבה מתולתלת]

רק לי אין אומץ לעשות את זה?

 

[חני ב]

לא, לא שוכחים

מקסימום באמת דוחים את הרגע לעזור.

 

[ButtercupA]

כשזה קרה אצלנו ניסיתי להצמיד את המשימה

למשהו שהם בטוח יזכרו לעשות...
בדרך לשחק במחשב למשל

 

[doris12]

זה קורה 24/7. מתחילה לספור עד 3 לפני העונשים.

 

[מרוניה]

קודם כול, בואי נחלק לשניים -

אם באופן קבוע נשארים כלים בסלון ולא מועברים לכיור, ואם כל הבקשות לא עוזרות, אפשר להגיד - "כל עוד זה לא פועל כמו שצריך - לא אוכלים/שותים בסלון. אם תחליטו שאתם מסוגלים להיות אחראים ולהוריד את הכלים ברגע שאתם קמים - האיסור יבוטל". כנ"ל לגבי כל פעולה שנובעת מאיזושהי רשלנות שלהם.
התחום השני שהזכרת הוא ה"עזרה בבית". אני משתדלת כמה שיותר להראות לילדים שלי שהבית מתפקד רק אם כל בני הבית תורמים את חלקם. לדוגמה, הכלים בכיור נערמים, אני רוצה להכניס אותם למדיח (יותר נוח לי לעשות זאת בעצמי ולא להאציל סמכויות בנושא הזה), אז מישהו צריך לפנות את הכלים הנקיים מהמדיח. כל עוד לא מפנים את המדיח, אני לא יכולה לעשות כלים, ומזה גם הם סובלים, כי לא נעים שהכיור גדוש ולא נעים שכבר אין מזלג נקי...
ולשמחתי השיטה הזאת עובדת יפה. נכון שעיקר המטלות עדיין נופלות עלי, אבל הם מבינים יפה שכדי שיהיה נעים בבית - גם הם צריכים לשתף פעולה, כולל לשאוב אבק, לטאטא ולקחת חלק בשטיפת הבית. מובן ששיתוף הפעולה קל יותר לפני גיל ההתבגרות ואחריו. באמצע זה יותר קשה, ולפעמים אני מעדיפה לעשות בעצמי מאשר לריב. אבל בסך הכול מסתדרים איכשהו, מה עוד שאני ממש לא פנאטית על מלאכות הבית ועל סדר וניקיון, אלא רק משתדלת שהתחזוקה השוטפת תהיה סבירה.

 

[מחשבות]

אל תגזימי.

כבר באותה שניה של הבקשה אין אצלם בכלל רישום של הבקשה. יש להם מנגנון מיוחד המונע מהם את טרדות היומיום.

 

[iris mom of two]

פעם באה אלינו לבית הכנסת פסיכולוגית

נוער, והיא הסבירה את התופעה.

הם באמת שוכחים, זה איך שהמוח שלהם מחויט בשנות העשרה, עד גיל 25 המוח לא גומר ל"התבשל". ברגע שמבינים שזה לא בכוונה ניתן להתמודד עם זה בצורות שונות. אצלי זה כשזה משהו שלא יכול לחכות, או כשביקשתי בפעם החמישית אני דורשת שזה ייעשה "עכשיו", ויהי מה. אם זה יכול לחכות, אני נותנת לזה לחכות, ולפעמים זה נעשה, ולפעמים זה עובר לדרישה של "עכשיו" כי חיכה מספיק (לפעמים גם כמה ימים).

אני שמה לה שזה לא רק בקשות שלנו שהם שוכחים, אלא גם דברים עם חברים. קרה כבר כמה פעמים שהצלתי את הבת כי היא שכחה להכין משהו.

 

[ButtercupA]

הילדים שלי (הבנים במיוחד) לא שוכחים כשזה משהו

חשוב להם.
אם הם רוצים משהו (איזה ג'אדט חדש למשל...), אין סיכוי שזה ישכח אפילו לרגע.

 

[אביבקיץ]

מעניין. ועכשו הצלת את הבת שלי מצעקות

הוא שוב דחתה משהו לרגע האחרון. רגע לפני שהלכתי לצעוק עליה קראתי את מה שכתבת.

אז עכשו אגיד לה שאני מבינה שזה הכל בגלל שהיא עוד לא בת 25, אבל...

אם למישהו כאן יש קישור למאמר או ספר בנושא הזה - אשמח לקרוא

 

[נומלה]

בבקשה מאמר (ארוך)

מספיק לקרוא את תקציר המנהלים (לדעתי....)
http://www.thenationalcampaign.org/resources/pdf/BRAIN.pdf

 

[Ronit FL]

משהו השתנה באופן הייצור שלהם?

אני לא זוכרת שהייתי כזו שכחנית או מי מחבריי היו שכחניים בנוגע למטלות שלנו.

אני חושבת שהם פשוט לא משקיעים יותר מדי מחשבה במה שחשוב וצריך להעשות פשוט כיון שיש להם ערוצים אחרים שתופסים אותם ויש להם פחות אינטרקציה בין אנשים כמו שהיה שאנחנו היינו בגילם.
לנו לא היתה טלויזיה מעניינת כמו שיש היום. היתה לנו שעה בין חמש וחצי לשש וחצי עם הדרדסים ובקיץ קיבלנו צ'ופר עם האיים האבודים וזהו בערך.
לא היינו ספונים בחדרינו כל כך הרבה שעות מכיון שאם כן, היינו מתים משעמום. הטלויזיה היתה בסלון ולאף אחד לא היתה טלויזיה בחדר ומי ידע מה זה מחשב.
חיינו אז בסוג של 'שבט', היינו יושבים לצפות בטלויזיה עם כל המשפחה ונפגשים פיזית עם חברים. היום החיים הרבה פחות כאלה והם עוברים הרבה דרך הפייסבוק/אינסטגרם.
אנחנו הלכנו לישון בחופשים מקסימום בחצות, הם הולכים לישון בחמש בבוקר כיון שהם בקראחנות עם החברים שלהם במחשב, אז מתי יש להם זמן לחשוב על המטלות והחובות שיש להם?....

הם לא שוכחים כיון שזה הגיל. הם שוכחים כיון שיש להם שמיעה סלקטיבית והם לא שמעו את זה באוזן אחת כדי שייצא מהאוזן השניה. והאמת שנמאס לי מהתירוצים שמבוגרים נותנים כדי להכשיר את ההתנהגות חסרת ההתחשבות של בני הנוער.

 

[חני ב]

מסכימה איתך. אפילו מאד!!

 

[Ronit FL]

 

[מרוניה]

מה, אני כן אהבתי לעזור להורי? ממש לא!!

להפך, ילדי עוזרים לי בהרבה יותר רצון משאני עזרתי לאמי, פשוט כי אני הרבה יותר נחמדה ממנה (סליחה, אבל זאת האמת). אז לרוב אצלנו הכול נעשה ברוח טובה, ואילו כשאני הייתי ילדה ונערה - הרוב נעשה ברוח לא טובה. ושנאתי כל רגע של עזרה לאימא שלי ועשיתי כל שביכולתי להתחמק מזה. וההורים שלי היו קובעים לנו תורנות לרחוץ כלים בשבת, אחרי ארוחת הצהריים, ואני שנאתי כל רגע. בקיצור, שום דבר לא השתנה!

 

[Ronit FL]

אין קשר למידת הרצון לעזור.

אף אחד לא חובב עבודת בית. הנקודה שלי היא התירוצים של מבוגרים בשם הילדים.

הילדים שלי מפנים כלים מהמדיח לפי תורנות. היה להם מאוד נוח לזכור שהם היו האחרונים כך שתמיד זה לא התור שלהם והיו מריבות וחשבונות מי פינה מתי... תלינו דף עם השמות שלהם והם רושמים את התאריך בו פינו את המדיח מי שלא רושם, לכאורה לא פינה אז הוא מפנה שוב את המדיח. יש כלל נוסף שאם הם לא מפנים תוך נגיד 15 דקות, הם יפנו שוב את המדיח. ואת יודעת מה, הם פתאום מאוד לא שכחנים והפינוי מתבצע כמו שעון.

 

[iris mom of two]

לא חושבת

אני חושבת שלנו יש זכרון סלקטיבי.

הילדים שלי עושים אולי פחות בבית, אבל אני גם מבקשת פחות והם הרבה יותר נחמדים ממה שאני הייתי.

 

[Ronit FL]

כן חושבת.

הנקודה של כל התגובה שלי היא על התירוצים שמבוגרים מתרצים עבור בני הנוער.

זה לא קשור לילדים שלך או שלי שאגב, אני לא מוותרת להם על המטלות הלא ממש גדולות שהם מקבלים.
זה גם לא קשור למידת הנחמדות שלהם ואני יודעת למה כתבת את זה

עוד קצת.... עוד מעט ודי ויש גם אחלה פינאלה!