עליסה שבורה
New member
די כבר (טריגר)
די!די! די!
היום בעבודה, הבנתי כמה גם שם אני כבר לא רוצה להיות.
מיד אחרי העבודה נסעתי לפסיכיאטר, הייתי תמימה, כי איימו עליי שאם לא זה אז מיון..
בבדיקה שעשיתי עכשיו-הם לא יכולים להכריח אותי.
יושב מולי אדם מבוגר, שואל שאלות טכניות ומשעממות.
אני מסבירה לו שאני אצלו כי הכריחו אותי, בכלל לא רוצה עזרה.
הוא אפילו לא שאל למה אני לא רוצה עזרה. המשיך לשאול איך הוא יכול לעזור לי. ובכן, כפי שאמרתי לו מספיר פעמים, אני מקרה אבוד. אי אפשר לעזור לי. אני לא רוצה עזרה. כדור למוות מהיר יעזור לי. (את המשפט האחרון לא אמרתי לו).
תוך 14 דקות שיחה הוא הביא לי כדורים נגד דיכאון. הבהרתי לו שאני לא מתכוונת לקחת.
איזה מין רופא פשוט מביא כדורים??
בעלון שלהם כתוב למשל שאזור לשלב עם כדורים נגד מיגרנות. ואני לוקחת די הרבה מהם.
התחילו מחשבות, אולי לקחת הכל ביחד, עם הכדורים נגד מיגרנות. אולי זה יהיה קטלני בשבילי.
הכל מבולבל לי עכשיו. אני לא מרגישה טוב מיום שישי, כי עשיתי דברים. ולא הלכתי לבדוק מה הנזק שנגרם. המשטרה עצרה אותי ולקחה לי את מה שנשאר.
בא לי עכשיו להרדם, ולא לקום. פוט לא לקום יותר, לעולם.
זה מבאס שזה גם קשה למות.
אני לא רוצה לפרט כדי לא להתסיס, אבל כל השיטות מסוכנות- כשאני אומרת מסוכנות כי הן לא בהכרח יהיו קטלניות.
וזה מה שאני מחפשת.
אני לא מאמינה שכבר יום שני. תכננתי איך ביום ראשון תהיה לי הלוויה כבר.
זה תאריך מיוחד, חשבתי זה יהיה טוב.
ועכשיו שוב, לחכות לסופשבוע.
מפחדת באמצע שבוע, כי אז אם אטעה, אז יבינו בעבודה, יחפשו אחריי. בסו,שבוע יש מספיק זמן...
כבר אין בי מחשבות על העצב, על הכעס, על הבלבול, על הפגיעה. אין לי מחשבות כאלה יותר. יש לי רק מחשבות של די.
די כבר!
אפילו הצלחתי מעט לחייך בימים האחרונים. אולי הידיעה שכל פעולה היא אחרונה, זה נעים כמו שפעם הראשונה.
שלום לשמש, לציפורים, להכל..
ואז שוב מתחילים הכאבים, והסחרחורות. היום בעבודה נפלתי פעמיים. מסחרחורת.
יכול להיות שמה שעיתי ביום שישי באמת יצליח להרוג אותי בסוף?
ועכשיו צריכה לתכנן תוכנית אחרת.
הבנתי חלק מהטעויות מהפעמים הקודמות.
ופתאום סוף השבוע נראה כל כך רחוק. אחנו ביום שני!
יש את שלישי, רביעי, חמישי...
וכואב לי כל כך בינתיים. מבר ללב, מעבר לסרעפת. כואב לי פיזי.
הבטן, והסחרחורות.
הוצאתי את היין שהתחלתי לשתות ביום שישי. את הבקבוק השני. ששוקלת לנוח קצת ולגמור אותו פשוט. אולי ככה לא אחשוב, אולי אהיה מספיק אמיצה. אולי ככה לא אצטרך להסתכל למציאות יותר בעיניים..
בעל הדירה שלח לי הודעה, כמובן שהק חזר, כיביתי את הטפון בינתיים. לא יודעת מה לעשות.
במילא תיכף גם לכלב נגמר האוכל. אפילו להאכיל אותו אני לא יכולה מה שווה אהבה אם הוא ימות ברעב? ושוב מחשבות רעות שיאכל את הגופה שלי בבית עד שימצאו. יהיה לו אוכל לפחות.
לא יכולה יותר פשוט פשוט לא יכולה.
עייפה וכאובה, ואל מסוגלת להתמודד, עם כלום ועם אף אחד.
ומצד שני, הכי הייתי רוצה שעכשיו מישהו יבואף ילטף לרגע, יגיד שיהיה בסדר, ושיעשה שיהיה בסדר, ואז אני אוכל לצאת מהמיטה כאן
אבל ה לא יכול לקרות. אולי מלאך המוות יכול לעשות ככה.
אל תדאגו, יש לי עוד כמה ימים לסחוב פה. בינתיים אני במיטה.
די!די! די!
היום בעבודה, הבנתי כמה גם שם אני כבר לא רוצה להיות.
מיד אחרי העבודה נסעתי לפסיכיאטר, הייתי תמימה, כי איימו עליי שאם לא זה אז מיון..
בבדיקה שעשיתי עכשיו-הם לא יכולים להכריח אותי.
יושב מולי אדם מבוגר, שואל שאלות טכניות ומשעממות.
אני מסבירה לו שאני אצלו כי הכריחו אותי, בכלל לא רוצה עזרה.
הוא אפילו לא שאל למה אני לא רוצה עזרה. המשיך לשאול איך הוא יכול לעזור לי. ובכן, כפי שאמרתי לו מספיר פעמים, אני מקרה אבוד. אי אפשר לעזור לי. אני לא רוצה עזרה. כדור למוות מהיר יעזור לי. (את המשפט האחרון לא אמרתי לו).
תוך 14 דקות שיחה הוא הביא לי כדורים נגד דיכאון. הבהרתי לו שאני לא מתכוונת לקחת.
איזה מין רופא פשוט מביא כדורים??
בעלון שלהם כתוב למשל שאזור לשלב עם כדורים נגד מיגרנות. ואני לוקחת די הרבה מהם.
התחילו מחשבות, אולי לקחת הכל ביחד, עם הכדורים נגד מיגרנות. אולי זה יהיה קטלני בשבילי.
הכל מבולבל לי עכשיו. אני לא מרגישה טוב מיום שישי, כי עשיתי דברים. ולא הלכתי לבדוק מה הנזק שנגרם. המשטרה עצרה אותי ולקחה לי את מה שנשאר.
בא לי עכשיו להרדם, ולא לקום. פוט לא לקום יותר, לעולם.
זה מבאס שזה גם קשה למות.
אני לא רוצה לפרט כדי לא להתסיס, אבל כל השיטות מסוכנות- כשאני אומרת מסוכנות כי הן לא בהכרח יהיו קטלניות.
וזה מה שאני מחפשת.
אני לא מאמינה שכבר יום שני. תכננתי איך ביום ראשון תהיה לי הלוויה כבר.
זה תאריך מיוחד, חשבתי זה יהיה טוב.
ועכשיו שוב, לחכות לסופשבוע.
מפחדת באמצע שבוע, כי אז אם אטעה, אז יבינו בעבודה, יחפשו אחריי. בסו,שבוע יש מספיק זמן...
כבר אין בי מחשבות על העצב, על הכעס, על הבלבול, על הפגיעה. אין לי מחשבות כאלה יותר. יש לי רק מחשבות של די.
די כבר!
אפילו הצלחתי מעט לחייך בימים האחרונים. אולי הידיעה שכל פעולה היא אחרונה, זה נעים כמו שפעם הראשונה.
שלום לשמש, לציפורים, להכל..
ואז שוב מתחילים הכאבים, והסחרחורות. היום בעבודה נפלתי פעמיים. מסחרחורת.
יכול להיות שמה שעיתי ביום שישי באמת יצליח להרוג אותי בסוף?
ועכשיו צריכה לתכנן תוכנית אחרת.
הבנתי חלק מהטעויות מהפעמים הקודמות.
ופתאום סוף השבוע נראה כל כך רחוק. אחנו ביום שני!
יש את שלישי, רביעי, חמישי...
וכואב לי כל כך בינתיים. מבר ללב, מעבר לסרעפת. כואב לי פיזי.
הבטן, והסחרחורות.
הוצאתי את היין שהתחלתי לשתות ביום שישי. את הבקבוק השני. ששוקלת לנוח קצת ולגמור אותו פשוט. אולי ככה לא אחשוב, אולי אהיה מספיק אמיצה. אולי ככה לא אצטרך להסתכל למציאות יותר בעיניים..
בעל הדירה שלח לי הודעה, כמובן שהק חזר, כיביתי את הטפון בינתיים. לא יודעת מה לעשות.
במילא תיכף גם לכלב נגמר האוכל. אפילו להאכיל אותו אני לא יכולה מה שווה אהבה אם הוא ימות ברעב? ושוב מחשבות רעות שיאכל את הגופה שלי בבית עד שימצאו. יהיה לו אוכל לפחות.
לא יכולה יותר פשוט פשוט לא יכולה.
עייפה וכאובה, ואל מסוגלת להתמודד, עם כלום ועם אף אחד.
ומצד שני, הכי הייתי רוצה שעכשיו מישהו יבואף ילטף לרגע, יגיד שיהיה בסדר, ושיעשה שיהיה בסדר, ואז אני אוכל לצאת מהמיטה כאן
אבל ה לא יכול לקרות. אולי מלאך המוות יכול לעשות ככה.
אל תדאגו, יש לי עוד כמה ימים לסחוב פה. בינתיים אני במיטה.
