גקימופיגסי
New member
דיכאון - האם אני "חולת-נפש"?~~~~ טריגר!!!
אני מרגישה מפגרת ביותר, אבל כנראה שכל החיים שלי אני מנסה להתכחש לזה שאני בדיכאון.
ועכשיו,שאני בקושי מצליחה להזיז את עצמי מהמיטה, וכל דבר הוא מאבק (להעמיד מכונת כביסה, לסדר את המטבח) וכל הזמן המיטה קוראת לי... ולצאת לעבודה דורש ממני מאמץ על. כשאני בפנים כבר טוב לי ונעים לי.... אבל ברגע שאני לבד ואין לי מחוייבות שתחזיק אותי.....אני נעלמת לעצמי. כמו מתעלפת אל תוך שינה.
והפסיכיאטר שאל אותי "איך את ישנה"?
ואמרתי "דווקא בסדר."
והוא אמר "דיכאון."
ואני כל הזמן נאחזת ביומיום, בכל דבר הכי קטן שאני יכולה לעשות....
וכל כך רציתי להוכיח לעצמי שאין לי דיכאון.
שאפסיק עם הכדורים - ואהיה בסדר.
וזה לא קרה.
עדיין טוב שהפסקתי עם הכדורים שעשו לי תופעות לוואי איומות, והייתה גמילה ממושכת מהריטלין, אבל זהו, מסתבר שבלי סמי מרץ המיטה קוראת לי.
ואני מסתכלת על החיים שלי.....
ואני צריכה להפסיק להסתכל על החיים שלי....
אני חושבת שיש לי היום הרבה כלים להילחם בדיכאון, כלים שרכשתי במשך השנים, כמו יכולת לבקש עזרה, ויכולת לעזור לאחרים, ויכולת להתנתק מהדיכאון (פחות או יותר) כשאני עובדת, ויכולת לגרור את עצמי בכוח נגד הרוח המאוד עזה, ומשמעת עצמית, ולכן לא רק שניסיתי להתכחש לזה שאני בדיכאון, אלא גם הצלחתי.
ועכשיו הוא אמר "דיכאון",
וכל השועל נטול הגפיים התפרץ ממני,
והיתמות שלי, ושאין אדם (כמעט) שיעזור לי, והבדידות, והאין-כסף, והסטיגמות.
שקל לי להגיד לעדי כאן או לשיר לשים זין על הסטיגמות,
אבל אני לעצמי שומרת בכזה סוד שיש לי מאה אחוז נכות נפשי.
לפעמים יוצא לי לעבוד עם אנשים שיש להם אחוזי נכות נפשיים, ואני כאילו באה מהצד השני, כאילו מהחזקים, מהגיבורים.
ואף אחד לא יודע שאין לי (כמעט) אף אחד, ושכל הרכוש שיש לי מסתכם באוברדרפט ענקי ובמחשב נייד ועוד קצת בגדים וספרים וכלי מטבח, ושאני לא מצליחה כבר שנים לישון בלילות ושאני אוכלת בכאלה בולמוסים בקביעות שאני נהיית חולה ממש ועוד ועוד ועוד.
שחקי אותה, סמי.
העניין הוא שאני משחקת אותה החוצה וחלק ממני קונה את זה פנימה.
אז היום, אחרי שהפסיכיאטר קבע בקול נחרץ "דיכאון" והוסיף לי תרופה, יצאתי ממנו מנותקת ואבודה וכמובן עייפה עד לשד עצמותייי.
ואז בכיתי ובכיתי ובכיתי.
וריחמתי על עצמי ועל כל החיים האומללים האלה.
ואמרתי לעצמי "את בדיכאון, תפסיקי לשקר לעצמך. רוב החיים שלך בדיכאון."
והייתי עצובה על זה שאני כל כך רגילה להיות בדיכאון קשה נורא ועם מחשבות התאבדות קשות, שכשיש לי "רק" מחשבות התאבדות קלות יחסית שאני מצליחה להסיט כל פעם מחדש באמצעות כלים שאני מנסה לתרגל, וכשאני "רק" ישנה חצי שבוע ובקושי מצליחה לתפקד, אז זה לא נראה לי נורא ואיום.
שאולי אני כבר לא יודעת מה זה להיות לא בדיכאון.
ואז... האם גם אני חולה?.... חולת נפש?... בגללל שאני בדיכאון רוב חיי.
אני לא רוצה להיות "חולת נפש".
אני רוצה להיות חזקה ובריאה ושמחה.
ואני יודעת שעצם התיוג של הפסיכיאטר אותי כ"מדוכאת" כבר עשה לי רע והכניס אותי לדיכאון.
ואני יודעת שמחר אני אקום ואני אלחם ואאבק שוב נגד הרוח, ואני יודעת שאחרי שבקושי אצליח לגרור את עצמי מהמיטה רק בצהריים ואקום מדוכאת וכבדה אני אעבוד מחר עם מישהי שזה יעשה לי טוב כי אני יודעת לעזור לה מקצועית, ואני הולכת להשתלמות מקצועית עם חבר ואני יודעת שאהנה ואשתדל להנות, ואני יודעת שאמשיך להיאבק נגד הרוח ולא אגיד לעצמי "יש רוח" כדי שלא ארחם על עצמי. ואנסה, נורא אנסה להיות בהווה, ולהסתכל ולשים את המצוקות שלי בצד, ואני יודעת שאנסה בטיפת הכוח שיש לי להתלבש יפה, אולי מחר אשים סופסוף קרם פנים, אגייס את טיפת האנרגיה הנוספת שזה דורש ואשים אודם, ואגיד לעצמי שיהיה בסדר, ואענה לעצמי שכבר יש דברים שהם בסדר. וככה אמשיך מיטלטלת בין הכובד הבוכה נגד הרוח ובין המאבק לשחות וללכת הלאה. כי חייבים ללכת הלאה. כי אני חייבת ללכת הלאה. ואני חייבת לזכור שאני מדוכאת כדי להיות קצת קלה עם עצמי. ואני חייבת לשכוח שאני מדוכאת כדי להמשיך לשחות נגד הרוח. ורק שלא אקרע באמצע בין השניים. איך למצוא את המקום הנכון בין השניים?....
אני מרגישה מפגרת ביותר, אבל כנראה שכל החיים שלי אני מנסה להתכחש לזה שאני בדיכאון.
ועכשיו,שאני בקושי מצליחה להזיז את עצמי מהמיטה, וכל דבר הוא מאבק (להעמיד מכונת כביסה, לסדר את המטבח) וכל הזמן המיטה קוראת לי... ולצאת לעבודה דורש ממני מאמץ על. כשאני בפנים כבר טוב לי ונעים לי.... אבל ברגע שאני לבד ואין לי מחוייבות שתחזיק אותי.....אני נעלמת לעצמי. כמו מתעלפת אל תוך שינה.
והפסיכיאטר שאל אותי "איך את ישנה"?
ואמרתי "דווקא בסדר."
והוא אמר "דיכאון."
ואני כל הזמן נאחזת ביומיום, בכל דבר הכי קטן שאני יכולה לעשות....
וכל כך רציתי להוכיח לעצמי שאין לי דיכאון.
שאפסיק עם הכדורים - ואהיה בסדר.
וזה לא קרה.
עדיין טוב שהפסקתי עם הכדורים שעשו לי תופעות לוואי איומות, והייתה גמילה ממושכת מהריטלין, אבל זהו, מסתבר שבלי סמי מרץ המיטה קוראת לי.
ואני מסתכלת על החיים שלי.....
ואני צריכה להפסיק להסתכל על החיים שלי....
אני חושבת שיש לי היום הרבה כלים להילחם בדיכאון, כלים שרכשתי במשך השנים, כמו יכולת לבקש עזרה, ויכולת לעזור לאחרים, ויכולת להתנתק מהדיכאון (פחות או יותר) כשאני עובדת, ויכולת לגרור את עצמי בכוח נגד הרוח המאוד עזה, ומשמעת עצמית, ולכן לא רק שניסיתי להתכחש לזה שאני בדיכאון, אלא גם הצלחתי.
ועכשיו הוא אמר "דיכאון",
וכל השועל נטול הגפיים התפרץ ממני,
והיתמות שלי, ושאין אדם (כמעט) שיעזור לי, והבדידות, והאין-כסף, והסטיגמות.
שקל לי להגיד לעדי כאן או לשיר לשים זין על הסטיגמות,
אבל אני לעצמי שומרת בכזה סוד שיש לי מאה אחוז נכות נפשי.
לפעמים יוצא לי לעבוד עם אנשים שיש להם אחוזי נכות נפשיים, ואני כאילו באה מהצד השני, כאילו מהחזקים, מהגיבורים.
ואף אחד לא יודע שאין לי (כמעט) אף אחד, ושכל הרכוש שיש לי מסתכם באוברדרפט ענקי ובמחשב נייד ועוד קצת בגדים וספרים וכלי מטבח, ושאני לא מצליחה כבר שנים לישון בלילות ושאני אוכלת בכאלה בולמוסים בקביעות שאני נהיית חולה ממש ועוד ועוד ועוד.
שחקי אותה, סמי.
העניין הוא שאני משחקת אותה החוצה וחלק ממני קונה את זה פנימה.
אז היום, אחרי שהפסיכיאטר קבע בקול נחרץ "דיכאון" והוסיף לי תרופה, יצאתי ממנו מנותקת ואבודה וכמובן עייפה עד לשד עצמותייי.
ואז בכיתי ובכיתי ובכיתי.
וריחמתי על עצמי ועל כל החיים האומללים האלה.
ואמרתי לעצמי "את בדיכאון, תפסיקי לשקר לעצמך. רוב החיים שלך בדיכאון."
והייתי עצובה על זה שאני כל כך רגילה להיות בדיכאון קשה נורא ועם מחשבות התאבדות קשות, שכשיש לי "רק" מחשבות התאבדות קלות יחסית שאני מצליחה להסיט כל פעם מחדש באמצעות כלים שאני מנסה לתרגל, וכשאני "רק" ישנה חצי שבוע ובקושי מצליחה לתפקד, אז זה לא נראה לי נורא ואיום.
שאולי אני כבר לא יודעת מה זה להיות לא בדיכאון.
ואז... האם גם אני חולה?.... חולת נפש?... בגללל שאני בדיכאון רוב חיי.
אני לא רוצה להיות "חולת נפש".
אני רוצה להיות חזקה ובריאה ושמחה.
ואני יודעת שעצם התיוג של הפסיכיאטר אותי כ"מדוכאת" כבר עשה לי רע והכניס אותי לדיכאון.
ואני יודעת שמחר אני אקום ואני אלחם ואאבק שוב נגד הרוח, ואני יודעת שאחרי שבקושי אצליח לגרור את עצמי מהמיטה רק בצהריים ואקום מדוכאת וכבדה אני אעבוד מחר עם מישהי שזה יעשה לי טוב כי אני יודעת לעזור לה מקצועית, ואני הולכת להשתלמות מקצועית עם חבר ואני יודעת שאהנה ואשתדל להנות, ואני יודעת שאמשיך להיאבק נגד הרוח ולא אגיד לעצמי "יש רוח" כדי שלא ארחם על עצמי. ואנסה, נורא אנסה להיות בהווה, ולהסתכל ולשים את המצוקות שלי בצד, ואני יודעת שאנסה בטיפת הכוח שיש לי להתלבש יפה, אולי מחר אשים סופסוף קרם פנים, אגייס את טיפת האנרגיה הנוספת שזה דורש ואשים אודם, ואגיד לעצמי שיהיה בסדר, ואענה לעצמי שכבר יש דברים שהם בסדר. וככה אמשיך מיטלטלת בין הכובד הבוכה נגד הרוח ובין המאבק לשחות וללכת הלאה. כי חייבים ללכת הלאה. כי אני חייבת ללכת הלאה. ואני חייבת לזכור שאני מדוכאת כדי להיות קצת קלה עם עצמי. ואני חייבת לשכוח שאני מדוכאת כדי להמשיך לשחות נגד הרוח. ורק שלא אקרע באמצע בין השניים. איך למצוא את המקום הנכון בין השניים?....