לנשות אפרת יש רצון לשכנע שזאת האמת האחת.
לי אין רצון לשכנע בכך, כמובן, אבל אני לא אכחיש בפני בתי את האפשרות שיש סיכון לעקרות (אם כי ברור שהסיכון פחת בעשרות השנים האחרונות), ואני לא אתכחש לעובדה שאם אני אפעיל מכבש של לחצים בתי עלולה יום אחד להרגיש בלבה שאני רצחתי לה את הילד. כלומר, אני לא אגיד לה שהפלה זה רצח, אבל מצד שני, אני אשאיר לה להרגיש אם היא שלמה עם ההחלטה הזאת. אני באמת לא רוצה לקחת על עצמי את האחריות שיום אחד היא תחשוב כך בלבה. אני גם לא רוצה שהיא תרגיש שהרופא הזה, שמחטט לה בתוך הגוף, הוא השליח של אימא שלה. אלה דברים מאוד רגישים, שרק האדם עצמו צריך להחליט עליהם. ההשלכות הפסיכולוגיות של שכנוע ולחץ במקרה כזה הן הרות אסון (כפי שראינו בדיוק במקרה שלפנינו).
מצד שני, ברור שאני אחשוב יחד עם בתי על כך שאימהות בגיל 17 מסיטה מאוד את מסלול החיים, וזה עלול להקשות מאוד על הגעה להישגים וכדומה. כלומר, להבדיל מנשות אפרת, אני אחשוב יחד איתה מה החסרונות של הורות כזאת ולמה אולי כן כדאי לא לעשות צעד גורלי כזה בגיל כה צעיר אלא לדחות את ההורות לגיל מאוחר יותר.