אסיפת ההורים שלי, האגרוף שחטפתי בבטן...
טוב, ברור שאף אחד לא באמת מרביץ לנשים בנות 43 שהולכות לאסיפת הורים... זה היה ערב רגיל, עוד ערב של אסיפת הורים, שלישי ברצף... (בעלי שיחק אותה, כל בי"ס לקח יום אחר, ואני הלכתי לכולם). אבל זו היתה אסיפת ההורים שלו, לא של האחיות...
את האגרוף האמיתי הראשון שקיבלתי בחיים, ככה, עמוק לתוך הנשמה... קיבלתי לפני קצת יותר מ-13 שנה... במעלית בבית לוינשטיין. היו שם אני, החצי השני, הפעוט המקסים שלנו (סוכריה שלא ראתה אותנו ממטר...) ועוד אמא וילדה קטנה. הילדה עשתה לאמא קונצים, וזו אמרה לה: "למה שלא תשתקי קצת, כמו הילד הזה...". והוא שתק... אוי כמה שהוא שתק... זה כבר היה חודשיים של שתיקה, חודשיים בהן גם את ההברות הבודדות שכבר היו לו – הוא שכח. אין אורות אדומים יותר מזה, אבל את הצוות של המכון להתפתחות הילד בבית לוינשטיין, העובדות לא בלבלו, המדיניות היתה שלא מאבחנים בגיל שנה ושמונה, והם דבקו בה.
זה לקח בדיוק עוד כמה ימים עד שהבנו ש"זה לא שהוא לא כזה", אבל בגיל הזה – אנחנו לבד במערכה. הבנו, ויצאנו אליה. תוכנית ABA התחלנו יום לפני האיבחון אצל ד"ר דיצה צחור. כבר לא באמת היינו צריכים אותו, כבר אי אפשר היה לא "להבין לבד"...
13 שנים עברו מאד, לפני שבועיים הקטן, שכבר לא כל כך קטן... עלה לכיתה ט'. אפילו סיים את כיתה ח' עם תעודת הצטיינות (הכל הקבצות א'), אבל כמעט לבד... אאוט סיידר מוחלט לבית הספר שלו. אפילו לטיולים אנחנו כבר כמעט לא יוצאים... ביסודי היה חם ועוטף, וכמה חברים שאת חלקם טיפחנו עוד מגן הילדים (בשקיפות מלאה מול ההורים). אבל אז הגיעה החטיבה – וריסקה הכל. הכיתה התפצלה בין שתי חטיבות ביניים, אנחנו הלכנו לשלישית... עם חבר אחד, ושני המתעללים... בחצי שנה הראשונה הוא היה כל כך לבד... לקח לנו כמה חודשים להבין למה החבר שהיה לו כבר לא מדבר איתו. יום אחד אחותו הלכה הביתה מאחורי אותו ילד, ואחד המתעללים, ושמעה את שיחת "המוטיבציה" שהאחרון עשה לחבר: "כל הכבוד לך שאתה לא חבר של הלוזר החכם. לילדים ממעמד חברתי נמוך, אף פעם לא יהיו חברים ממעמד חברתי גבוה..." ה"חבר" נאלץ להתנצל שהוא בכלל דיבר אי פעם עם הבן שלי, הסביר שזה לא באמת שהוא רצה לדבר איתו...
למזלנו אחרי חצי שנה החבר חזר לדבר עם בננו, וגם לבוא אלינו מדי פעם, והקשר עדיין שורד, עם הקשיים שלו...
אם נחזור לכותרת, התחילה אסיפת ההורים, מנהלת מתלהבת (דווקא ותיקה, יפה שהיא עדיין חדורת מוטיבציה) ונאום תחילת שנה. סתם נאום תחילת שנה... וכמה השנה הזו, האחרונה בחטיבה – כל כך חשובה... ואז זה היכה בי, לא שלא ידעתי מזמן... שבשנה הבאה הוא כבר יהיה לבד (החבר ילך ככל הנראה למסלול אחר) והקטן (הכבר ממש לא קטן) שלנו - יישאר לגמרי לבד. והוא הרי לא יודע, וגם לא ממש רוצה, ליצור קשרים חדשים. אז הדמעות התחילו לרדת, למזלי החושך מסביב (מנהלת נרגשת וחמושה במצגת) די עטף אותן. הצטערתי על הרגע בו הגעתי לאסיפה על אופניים, בלי תיק, רק עם סלולרי ואוזניות... לאמא שישבה לפני היה תיק גדול, שאלתי אותה אם יש לה טישו, היא אמרה שלא, אבל כשהבחינה שאני כבר מתחילה להפוך לנהר – מצאה למזלי (והמון תודה) אריזת טישו, עד סוף הערב הותרתי בה רק אחד...
עוד כמה דקות ניסיון לאסוף את עצמי, אבל הנחל שהתחיל לרדת – סירב לגווע. קמתי והלכתי אחורה, מצאתי לי מדרגות נסתרות למדי מאחורי במה בגב האסיפה, ובכיתי... בכיתי עליו, בכיתי עלינו... די קל עם הקטנים, וכמה הכל מסתבך כשגדלים... חשבתי על הפעם ההיא, בכיתה ב', אחרי סצנה יפה שהקטן דפק באמצע טקס יום הזיכרון, ובהמשכה בילינו שנינו את יתרת הטקס חבויים בכניסה נסתרת לאיזה בניין... מאז הוא היה פטור מטקסים מחוץ לשעות הלימודים... וחשבתי על המעגלים... על הבמה הזו, שלפני 28 שנים הופעתי עליה במסיבת הסיום שלי, ואיפה אני של אז, ואיפה אני של היום... איפה אני הייתי בחטיבה הזו, ואיפה הוא...
בכיתי, שטפתי פנים וחזרתי לשבת עם כל ההורים. בהמשך- הרצאה על הקשיים שגיל ההתבגרות טומן בחובו. אז לא, לא מרצה יקרה שלי, הבן שלי לעולם לא יחזור עם הרעלת אלכוהול אחרי בילוי עם חברים בפארק בלילה, לא כי החינוך שלנו היה כזה מושלם, אלא כי הוא פשוט לא מבלה עם חברים... אפילו לחגוג לו יומולדת עם חברים אני לא יכולה, פשוט אין... יש את החבר מהכיתה, קשר לא פשוט, אבל אנחנו מתפללים שישרוד עד סוף השנה, ויש עוד ילד "משלנו", שאנחנו מנסים לשדך ביניהם כבר כמה שנים, כן – הקשרים של הילדים שלנו דורשים הרבה "תחזוק הורי"...
לסיום, שיחה עם המחנכת. מורה מדהימה, רגישה, מגויסת, איתנו כבר שנה שלישית, מפעל הפיס – ללא ספק. ואז הגיע הבוקס השני, רק שהפעם ישבתי באור, בכיתה, ואי אפשר להרשות אפילו לדמעה אחת – לברוח... היא דיברה על הוואטס אפ הכיתתי, ושיש אחד איתה, ואחד בלעדיה... לפני תחילת השנה שלחתי לה מייל, לשאול מה להביא ביום הראשון. היה ברור לי שיש וואטס אפ, יש לו אחות תאומה, אני יודעת איך דברים עובדים... היא הבטיחה לצרף אותו כבר בשנה שעברה, זה לא קרה, ואני לא לחצתי – פחדתי שיכתוב דברים לא לעניין, פאדיחות... אז עכשיו הוא צורף, אבל רק לוואטס אפ של ההודעות. נכון, זה מה שביקשתי, אבל זה כל כך חותם את השונות. אומרים ש"אם אתה לא שם – אתה לא קיים", זה עולם כזה, דיגיטלי... והוא לא שם, הוא כל כך לא שם...
הוא ילד מקסים, סוכריה, ממושמע פי כמה מהאחיות שלו (13 שנים של תוכנית פרטית), תלמיד טוב (אחרי שאבא שלו ואני שוחים בחומר), מלא חוש הומור (לכל מי שאומר שלילדים שלנו "אין את זה"), רגיש... כל כך מתוק, וכל כך לא שייך...
טוב, ברור שאף אחד לא באמת מרביץ לנשים בנות 43 שהולכות לאסיפת הורים... זה היה ערב רגיל, עוד ערב של אסיפת הורים, שלישי ברצף... (בעלי שיחק אותה, כל בי"ס לקח יום אחר, ואני הלכתי לכולם). אבל זו היתה אסיפת ההורים שלו, לא של האחיות...
את האגרוף האמיתי הראשון שקיבלתי בחיים, ככה, עמוק לתוך הנשמה... קיבלתי לפני קצת יותר מ-13 שנה... במעלית בבית לוינשטיין. היו שם אני, החצי השני, הפעוט המקסים שלנו (סוכריה שלא ראתה אותנו ממטר...) ועוד אמא וילדה קטנה. הילדה עשתה לאמא קונצים, וזו אמרה לה: "למה שלא תשתקי קצת, כמו הילד הזה...". והוא שתק... אוי כמה שהוא שתק... זה כבר היה חודשיים של שתיקה, חודשיים בהן גם את ההברות הבודדות שכבר היו לו – הוא שכח. אין אורות אדומים יותר מזה, אבל את הצוות של המכון להתפתחות הילד בבית לוינשטיין, העובדות לא בלבלו, המדיניות היתה שלא מאבחנים בגיל שנה ושמונה, והם דבקו בה.
זה לקח בדיוק עוד כמה ימים עד שהבנו ש"זה לא שהוא לא כזה", אבל בגיל הזה – אנחנו לבד במערכה. הבנו, ויצאנו אליה. תוכנית ABA התחלנו יום לפני האיבחון אצל ד"ר דיצה צחור. כבר לא באמת היינו צריכים אותו, כבר אי אפשר היה לא "להבין לבד"...
13 שנים עברו מאד, לפני שבועיים הקטן, שכבר לא כל כך קטן... עלה לכיתה ט'. אפילו סיים את כיתה ח' עם תעודת הצטיינות (הכל הקבצות א'), אבל כמעט לבד... אאוט סיידר מוחלט לבית הספר שלו. אפילו לטיולים אנחנו כבר כמעט לא יוצאים... ביסודי היה חם ועוטף, וכמה חברים שאת חלקם טיפחנו עוד מגן הילדים (בשקיפות מלאה מול ההורים). אבל אז הגיעה החטיבה – וריסקה הכל. הכיתה התפצלה בין שתי חטיבות ביניים, אנחנו הלכנו לשלישית... עם חבר אחד, ושני המתעללים... בחצי שנה הראשונה הוא היה כל כך לבד... לקח לנו כמה חודשים להבין למה החבר שהיה לו כבר לא מדבר איתו. יום אחד אחותו הלכה הביתה מאחורי אותו ילד, ואחד המתעללים, ושמעה את שיחת "המוטיבציה" שהאחרון עשה לחבר: "כל הכבוד לך שאתה לא חבר של הלוזר החכם. לילדים ממעמד חברתי נמוך, אף פעם לא יהיו חברים ממעמד חברתי גבוה..." ה"חבר" נאלץ להתנצל שהוא בכלל דיבר אי פעם עם הבן שלי, הסביר שזה לא באמת שהוא רצה לדבר איתו...
למזלנו אחרי חצי שנה החבר חזר לדבר עם בננו, וגם לבוא אלינו מדי פעם, והקשר עדיין שורד, עם הקשיים שלו...
אם נחזור לכותרת, התחילה אסיפת ההורים, מנהלת מתלהבת (דווקא ותיקה, יפה שהיא עדיין חדורת מוטיבציה) ונאום תחילת שנה. סתם נאום תחילת שנה... וכמה השנה הזו, האחרונה בחטיבה – כל כך חשובה... ואז זה היכה בי, לא שלא ידעתי מזמן... שבשנה הבאה הוא כבר יהיה לבד (החבר ילך ככל הנראה למסלול אחר) והקטן (הכבר ממש לא קטן) שלנו - יישאר לגמרי לבד. והוא הרי לא יודע, וגם לא ממש רוצה, ליצור קשרים חדשים. אז הדמעות התחילו לרדת, למזלי החושך מסביב (מנהלת נרגשת וחמושה במצגת) די עטף אותן. הצטערתי על הרגע בו הגעתי לאסיפה על אופניים, בלי תיק, רק עם סלולרי ואוזניות... לאמא שישבה לפני היה תיק גדול, שאלתי אותה אם יש לה טישו, היא אמרה שלא, אבל כשהבחינה שאני כבר מתחילה להפוך לנהר – מצאה למזלי (והמון תודה) אריזת טישו, עד סוף הערב הותרתי בה רק אחד...
עוד כמה דקות ניסיון לאסוף את עצמי, אבל הנחל שהתחיל לרדת – סירב לגווע. קמתי והלכתי אחורה, מצאתי לי מדרגות נסתרות למדי מאחורי במה בגב האסיפה, ובכיתי... בכיתי עליו, בכיתי עלינו... די קל עם הקטנים, וכמה הכל מסתבך כשגדלים... חשבתי על הפעם ההיא, בכיתה ב', אחרי סצנה יפה שהקטן דפק באמצע טקס יום הזיכרון, ובהמשכה בילינו שנינו את יתרת הטקס חבויים בכניסה נסתרת לאיזה בניין... מאז הוא היה פטור מטקסים מחוץ לשעות הלימודים... וחשבתי על המעגלים... על הבמה הזו, שלפני 28 שנים הופעתי עליה במסיבת הסיום שלי, ואיפה אני של אז, ואיפה אני של היום... איפה אני הייתי בחטיבה הזו, ואיפה הוא...
בכיתי, שטפתי פנים וחזרתי לשבת עם כל ההורים. בהמשך- הרצאה על הקשיים שגיל ההתבגרות טומן בחובו. אז לא, לא מרצה יקרה שלי, הבן שלי לעולם לא יחזור עם הרעלת אלכוהול אחרי בילוי עם חברים בפארק בלילה, לא כי החינוך שלנו היה כזה מושלם, אלא כי הוא פשוט לא מבלה עם חברים... אפילו לחגוג לו יומולדת עם חברים אני לא יכולה, פשוט אין... יש את החבר מהכיתה, קשר לא פשוט, אבל אנחנו מתפללים שישרוד עד סוף השנה, ויש עוד ילד "משלנו", שאנחנו מנסים לשדך ביניהם כבר כמה שנים, כן – הקשרים של הילדים שלנו דורשים הרבה "תחזוק הורי"...
לסיום, שיחה עם המחנכת. מורה מדהימה, רגישה, מגויסת, איתנו כבר שנה שלישית, מפעל הפיס – ללא ספק. ואז הגיע הבוקס השני, רק שהפעם ישבתי באור, בכיתה, ואי אפשר להרשות אפילו לדמעה אחת – לברוח... היא דיברה על הוואטס אפ הכיתתי, ושיש אחד איתה, ואחד בלעדיה... לפני תחילת השנה שלחתי לה מייל, לשאול מה להביא ביום הראשון. היה ברור לי שיש וואטס אפ, יש לו אחות תאומה, אני יודעת איך דברים עובדים... היא הבטיחה לצרף אותו כבר בשנה שעברה, זה לא קרה, ואני לא לחצתי – פחדתי שיכתוב דברים לא לעניין, פאדיחות... אז עכשיו הוא צורף, אבל רק לוואטס אפ של ההודעות. נכון, זה מה שביקשתי, אבל זה כל כך חותם את השונות. אומרים ש"אם אתה לא שם – אתה לא קיים", זה עולם כזה, דיגיטלי... והוא לא שם, הוא כל כך לא שם...
הוא ילד מקסים, סוכריה, ממושמע פי כמה מהאחיות שלו (13 שנים של תוכנית פרטית), תלמיד טוב (אחרי שאבא שלו ואני שוחים בחומר), מלא חוש הומור (לכל מי שאומר שלילדים שלנו "אין את זה"), רגיש... כל כך מתוק, וכל כך לא שייך...