איגואנה ביישנית
New member
אני צריכה עזרה
טוב, לא יודעת כ"כ איך להתחיל... כבר תקופה מסויימת שאני לא מרוצה מהקשר שלי ושלו, אני לא יכולה לשים את האצבע בדיוק על מה לא טוב לי בקשר, אבל אני רק יודעת שיש משהו.. אני עכשיו בתקופת הסיומים, יב' נגמר, הכל נגמר, הצבא מחכה לי באופק עוד חודש וחצי ויש כ"כ הרבה דברים להספיק ולעשות.. לאחרונה אני מתחילה הרבה לחשוב על "איך זה להיות עם אחרים" [הוא החבר הראשון שלי, נשיקה ראשון, ה-ראשון והכל], והבעיה היא שהמחשבה הזאת פשוט לא עוזבת לי את הראש.. הרבה מתחילים איתי, ואמרו לי כמה פעמים שכמה חבל שיש לי חבר, ואין מה לעשות, דברים כאלו נכנסים לראש.. ואז עליתי על משהו: יש לי חבר, ייאי, אבל אני רואה אותו פעם בשבועיים, אוף.. למעשה החסרונות של חבר חלים עלי [לא לזרום כשמתחילים איתך, להרגיש תמיד כשכולן בטירוף חושים של בנים שאת ה"נשואה" שיושבת בצד, לדחוס קשר שלם לתוך יומיים ביחד], ומצד שני בקושי יש לי את היתרונות של חבר [להתראות כל יום, לצאת איתו, להיראות בציבור, אפילו לדבר כמו בני אדם בטלפון, ולהיות המתפנקת ולא המפנקת כ-ל הזמן {נו, חבר בצבא אלא מה}].. ואז קרה הדבר הנורא באמת... התחלתי לפקפק באהבה שלי אליו.. אני כבר לא מתרגשת מכל ציוץ שלו, לא דחוף לי לראות אותו בכל שנייה ושנייה, הפלאפון כבר לא דבוק לי לתחת מרוב שאני מחכה לשיחה, אפילו הסקס נהיה קצת מאוס, ועם כמה שזה קשה לי לומר- החיים שלי מתנהלים סבבה בזמן שהוא בצבא.. כבר לא חסר לי.. דיברתי איתו על זה [לא על החלק של האהבה, אלא על החלק של כל מה שחסר לי], והוא אמר שגם הוא שנה שעברה היה במצב הזה, גם הוא ראה איך הכל סביבו הופך לבית זונות במסיבות של השכבה, כולם עם כולם, כולם משתכרים ונהנים עם אחרים והוא כמו זקן יושב בצד וחושב על איזה באסה שחברה שלו לא איתו.. הוא אמר שאין מה לעשות, שזה יעבור לי כשכל התהליך סופשנה הזה יגמר.. שעכשיו אני בתחושה של להספיק הכל ולכבוש את העולם תוך חודש וחצי... הוא כנראה צודק גם.. מה לא הייתי עושה בשביל אופציה בה יהיה לי חודש וחצי חופש, להיות לבד, להיות עם כולם, להנות בלי חשבון ואז כשאני אתגייס לחזור לידיו השריריות.. אבל זה לא אפשרי... אולי כשהתקופה הזאת תיגמר אני אחזור לאהוב אותו כמו פעם? וכשאני אתגייס [אם ניפרד] מי יעמוד לצידי ויחזיק אותי כשיהיה לי קשה? אוף.. אני עומדת פה בפני הדילמה הכי גדולה שעמדתי בה: להיפרד או לא? לפני חודש אם הייתן שואלות אותי "מתי החבר שלך ואת תיפרדו?", הייתי אומרת שכנראה כשאחד מאיתנו ימות ולא לפני.. ועכשיו מה? איך תוך כ"כ מעט זמן כל מה שהרגשתי התמעט כ"כ? איך אפשר אחרי שנה ו7 שהבן אדם הוא אשכרה החיים שלי לסגור את הבסטה? זה לא נראה לי ריאלי... שלא תבינו לא נכון, אני עדיין אוהבת אותו, הוא עדיין הנסיך שלי... אבל... לא כמו פעם... חשבתי שכשאני אכתוב את הדברים פה המצב קצת יתבהר לי ויעזור לי להגיע להחלטה.. וזה רק סיבך אותי עוד יותר... אני מפחדת לעשות את ההחלטה השגויה ולהתחרט על זה מאוד... תעזרו לי פליז!
טוב, לא יודעת כ"כ איך להתחיל... כבר תקופה מסויימת שאני לא מרוצה מהקשר שלי ושלו, אני לא יכולה לשים את האצבע בדיוק על מה לא טוב לי בקשר, אבל אני רק יודעת שיש משהו.. אני עכשיו בתקופת הסיומים, יב' נגמר, הכל נגמר, הצבא מחכה לי באופק עוד חודש וחצי ויש כ"כ הרבה דברים להספיק ולעשות.. לאחרונה אני מתחילה הרבה לחשוב על "איך זה להיות עם אחרים" [הוא החבר הראשון שלי, נשיקה ראשון, ה-ראשון והכל], והבעיה היא שהמחשבה הזאת פשוט לא עוזבת לי את הראש.. הרבה מתחילים איתי, ואמרו לי כמה פעמים שכמה חבל שיש לי חבר, ואין מה לעשות, דברים כאלו נכנסים לראש.. ואז עליתי על משהו: יש לי חבר, ייאי, אבל אני רואה אותו פעם בשבועיים, אוף.. למעשה החסרונות של חבר חלים עלי [לא לזרום כשמתחילים איתך, להרגיש תמיד כשכולן בטירוף חושים של בנים שאת ה"נשואה" שיושבת בצד, לדחוס קשר שלם לתוך יומיים ביחד], ומצד שני בקושי יש לי את היתרונות של חבר [להתראות כל יום, לצאת איתו, להיראות בציבור, אפילו לדבר כמו בני אדם בטלפון, ולהיות המתפנקת ולא המפנקת כ-ל הזמן {נו, חבר בצבא אלא מה}].. ואז קרה הדבר הנורא באמת... התחלתי לפקפק באהבה שלי אליו.. אני כבר לא מתרגשת מכל ציוץ שלו, לא דחוף לי לראות אותו בכל שנייה ושנייה, הפלאפון כבר לא דבוק לי לתחת מרוב שאני מחכה לשיחה, אפילו הסקס נהיה קצת מאוס, ועם כמה שזה קשה לי לומר- החיים שלי מתנהלים סבבה בזמן שהוא בצבא.. כבר לא חסר לי.. דיברתי איתו על זה [לא על החלק של האהבה, אלא על החלק של כל מה שחסר לי], והוא אמר שגם הוא שנה שעברה היה במצב הזה, גם הוא ראה איך הכל סביבו הופך לבית זונות במסיבות של השכבה, כולם עם כולם, כולם משתכרים ונהנים עם אחרים והוא כמו זקן יושב בצד וחושב על איזה באסה שחברה שלו לא איתו.. הוא אמר שאין מה לעשות, שזה יעבור לי כשכל התהליך סופשנה הזה יגמר.. שעכשיו אני בתחושה של להספיק הכל ולכבוש את העולם תוך חודש וחצי... הוא כנראה צודק גם.. מה לא הייתי עושה בשביל אופציה בה יהיה לי חודש וחצי חופש, להיות לבד, להיות עם כולם, להנות בלי חשבון ואז כשאני אתגייס לחזור לידיו השריריות.. אבל זה לא אפשרי... אולי כשהתקופה הזאת תיגמר אני אחזור לאהוב אותו כמו פעם? וכשאני אתגייס [אם ניפרד] מי יעמוד לצידי ויחזיק אותי כשיהיה לי קשה? אוף.. אני עומדת פה בפני הדילמה הכי גדולה שעמדתי בה: להיפרד או לא? לפני חודש אם הייתן שואלות אותי "מתי החבר שלך ואת תיפרדו?", הייתי אומרת שכנראה כשאחד מאיתנו ימות ולא לפני.. ועכשיו מה? איך תוך כ"כ מעט זמן כל מה שהרגשתי התמעט כ"כ? איך אפשר אחרי שנה ו7 שהבן אדם הוא אשכרה החיים שלי לסגור את הבסטה? זה לא נראה לי ריאלי... שלא תבינו לא נכון, אני עדיין אוהבת אותו, הוא עדיין הנסיך שלי... אבל... לא כמו פעם... חשבתי שכשאני אכתוב את הדברים פה המצב קצת יתבהר לי ויעזור לי להגיע להחלטה.. וזה רק סיבך אותי עוד יותר... אני מפחדת לעשות את ההחלטה השגויה ולהתחרט על זה מאוד... תעזרו לי פליז!