מעניין לחשוב בכמה טרחה כרוכה הוצאה עצמאית שכזו, שכולה נועדה להפיץ את דעותיך במצב של חוסר הסכמה עם סיקור עיתונאי. היום יש טוקבקים, בלוגים, מצגות במייל, פייסבוק, ועוד אלף ואחת צורות להפצת מסרים.
והערה כללית על כמויות - ספרים בולים "ישראליאנה" וכו'
ביחס לדברי דפוס שאלת הכמות היא הכי מסקרנת ובדרך כלל לא ידועה. כמה עותקים הודפסו? זה נכון גם לגבי בולי קקל, ונכון למוצרי דייגי פלבל וכו'. או משקלות מוצרי אלעל and what not
באתר הספריה הלאומית ביחס לספריות המרכזיות בישראל, למשל. זו אינדיקציה די טובה להתחיל. זה ממש מענין שהיית מצפה שבעידן הדיגיטלי, שתי דקות ותמונה על הנט - שיהיה תיעוד קל ומהיר, והנה לא. מה זה אומר?
שהתיעוד האובססיבי בימינו, בעולם הדיגיטלי, מוחל רק לגבי מה שמעניין את אנשי העולם הדיגיטלי. (באינטגרם בלבד מועלות מדי יום 80 מיליון תמונות, ומעל 300 שעות של צפיה מועלות מדי דקה ליוטיוב).
המעבר מהעולם הפיסי לרשת מצריך תקציב או רצון, ונדמה ששניהם לא מופנים לחלק מהתחומים שאותנו מעניינים.
כנראה שזה התפקיד שלנו.
בין הפטיש והסדן : <מגלת היסורים> : קובץ מאמרים בעניני ארץ ישראל ממאורעות אב תרפ"ט ועד היום / דוד תדהר.
דפוסת תל אביב : יונה זכאי ששון, תרצ"א.
האם מה שהיה הוא שיהיה ?
האין חדש תחת השמש ?
אני מעדיפה להישאר אופטימית ולהאמין כי יום אחד יחכימו האנשים
ויבינו כי דרך שפיכות דמים לא נגיע לפתרון.
ובמקרה ללא שום קשר, אך כמה מרמז ומזכיר את העיתוי. במסגרת
חיפושים אחר יצירות אומנות המאזכרות סביבונים, מצאתי את הקריקוטרה
המועלית כאן. מדובר בפורפרות של פרחחי נאפולי...
המאורעות אז ומאז, התפרצו בתרפט כאשר הערבים הבינו שהיהודים רציניים על הארץ. עד אז הרצל אמר לקנות קרקע בכסף, והישוב לא היה גדול כי איזה יהודי יוותר על מנעמי הגלות לא כל שכן המונים. המיעוט היהודי לא הפריע, אדרבה. הרצל הוא תיאורטי. אבל קרה משהו אז ששינה את כל התמונה. לא יודע מה היה בדיוק הטריגר אבל הם הבינו שהם הולכים להפסיד את הארץ. "היהודים באים".