אמון..
אני נושאת עימי מטען עצום מהעבר, כל פעם מצליחה לקום ולהתחזק. תמיד ציפיתי והתאכזבתי מחברים.. שאני תמיד מכילה, עוזרת ומאז שהאונס האחרון צף כולם התרחקו.. הבנתי שלא כולם כמוני. השלמתי עם זה וקמתי.
אבל תמיד, במשפחה הקרובה בזמן ריב וכעס על הילדה הקטנה החרדתית והתלותית, היו חושפים את כל סודותיי. אולי זו התשובה מדוע הסתרתי מאמא שלי מחזור במשך שנה וחצי..
אבל סבא שלי, האדם הכי אהוב עליי, הנערץ, שתמיד היווה אוזן קשבת, סמכתי עליו. לא הבנתי איך הוא נשוי לסבתא שלי שרק גורמת לתככים במשפחה.. וכמובן מספרת הכל. האמנתי לו שהוא לא יספר לה . אך בסופו של דבר תמיד היא מכניעה אותו.
הערב כשהכל התפוצץ כי הגנתי עליו, שמרתי בסוד את הבקשות שלו שאעזור לו לאחד את המשפחה ולשלוח את סבתא לטיפול, הוא חלש לידה כי היא שולטת בו.. ולכן הקריב אותי שהכל נעשה על דעת עצמי.
וכל המשפחה כמעט התנצלה.. אך נותרתי עם חלל ריק ועצום.
לא מסוגלת יותר לסמוך על אף אחד. המינימום היה שהוא היה מספר לי שהיא מכניעה אותו ומספרת דברים.. כי הוא לא היה עושה זאת. ואני יודעת שהוא אוהב אותי מאוד.. אך זהו, יותר לא אוכל לתת אמון.
מנסה להאמין בחבר שלי.. שלא איכזב, אבל לא מצליחה לשתף אותו בכאבים. כואבת לבד, בוכה לבד, מתמודדת לבד עם כל ההליך המשפטי הקשה.. ונאחזת בעצמי. השאלה מתי אשבר? כי הייתי ממוטטת מאוד וקמתי. מפחדת להתמוטט, אני קטנה, כמה אפשר לסחוב על הכתפיים? איך אפשר לחזור להאמין? אני יודעת שיש עוד אנשים בעולם שאפשר לתת אמון.. אבל החשדנות והניסיון חוסמים אותי.
אני לא רוצה להיתקע בעבר. לא שוקעת- מתמודדת ורק רוצה להמשיך לצמוח.. אבל גם בהווה- כשאני מתמודדת, ועומדת מול הנבלה שאנס אותי.. אני לבד. שגם עליו סמכתי, והוא אנס אותי.
אז אולי אני חושבת שאני חדה ואינטיליגנית.. אבל נופלת תמיד בפח.
איך אפשר להאמין? חייבת להיאחז במישהו, לא רוצה ליפול.. לא רוצה לאבד את הבן זוג המדהים שיש לי.. אבל אני רק מרחיקה מהפחד שהוא ידע הכל וייברח. ולמה מגיע לו? הוא אדם כ"כ טוב. הוא הכיר אותי בשלב ההדחקה כשהייתי חזקה, דומיננטית.. יודעת שאחזור לזה. יודעת שאקום. אבל עד אז מה? מפחדת ששוב יפקירו אותי בזמן משבר.
חרדת נטישה פשוט.. חוסר אמון... סתם הרגשתי צורך לפרוק.
אני נושאת עימי מטען עצום מהעבר, כל פעם מצליחה לקום ולהתחזק. תמיד ציפיתי והתאכזבתי מחברים.. שאני תמיד מכילה, עוזרת ומאז שהאונס האחרון צף כולם התרחקו.. הבנתי שלא כולם כמוני. השלמתי עם זה וקמתי.
אבל תמיד, במשפחה הקרובה בזמן ריב וכעס על הילדה הקטנה החרדתית והתלותית, היו חושפים את כל סודותיי. אולי זו התשובה מדוע הסתרתי מאמא שלי מחזור במשך שנה וחצי..
אבל סבא שלי, האדם הכי אהוב עליי, הנערץ, שתמיד היווה אוזן קשבת, סמכתי עליו. לא הבנתי איך הוא נשוי לסבתא שלי שרק גורמת לתככים במשפחה.. וכמובן מספרת הכל. האמנתי לו שהוא לא יספר לה . אך בסופו של דבר תמיד היא מכניעה אותו.
הערב כשהכל התפוצץ כי הגנתי עליו, שמרתי בסוד את הבקשות שלו שאעזור לו לאחד את המשפחה ולשלוח את סבתא לטיפול, הוא חלש לידה כי היא שולטת בו.. ולכן הקריב אותי שהכל נעשה על דעת עצמי.
וכל המשפחה כמעט התנצלה.. אך נותרתי עם חלל ריק ועצום.
לא מסוגלת יותר לסמוך על אף אחד. המינימום היה שהוא היה מספר לי שהיא מכניעה אותו ומספרת דברים.. כי הוא לא היה עושה זאת. ואני יודעת שהוא אוהב אותי מאוד.. אך זהו, יותר לא אוכל לתת אמון.
מנסה להאמין בחבר שלי.. שלא איכזב, אבל לא מצליחה לשתף אותו בכאבים. כואבת לבד, בוכה לבד, מתמודדת לבד עם כל ההליך המשפטי הקשה.. ונאחזת בעצמי. השאלה מתי אשבר? כי הייתי ממוטטת מאוד וקמתי. מפחדת להתמוטט, אני קטנה, כמה אפשר לסחוב על הכתפיים? איך אפשר לחזור להאמין? אני יודעת שיש עוד אנשים בעולם שאפשר לתת אמון.. אבל החשדנות והניסיון חוסמים אותי.
אני לא רוצה להיתקע בעבר. לא שוקעת- מתמודדת ורק רוצה להמשיך לצמוח.. אבל גם בהווה- כשאני מתמודדת, ועומדת מול הנבלה שאנס אותי.. אני לבד. שגם עליו סמכתי, והוא אנס אותי.
אז אולי אני חושבת שאני חדה ואינטיליגנית.. אבל נופלת תמיד בפח.
איך אפשר להאמין? חייבת להיאחז במישהו, לא רוצה ליפול.. לא רוצה לאבד את הבן זוג המדהים שיש לי.. אבל אני רק מרחיקה מהפחד שהוא ידע הכל וייברח. ולמה מגיע לו? הוא אדם כ"כ טוב. הוא הכיר אותי בשלב ההדחקה כשהייתי חזקה, דומיננטית.. יודעת שאחזור לזה. יודעת שאקום. אבל עד אז מה? מפחדת ששוב יפקירו אותי בזמן משבר.
חרדת נטישה פשוט.. חוסר אמון... סתם הרגשתי צורך לפרוק.