אמה > היינו מצפים ל-אַמות, לא?
באב"ש (1965) לא מופיעה צורת היחיד, אם קריאה, אלא אִמּוֹת-הקריאה, תחת הערך אם. בהמשך מופיע הערך אִמָּה - מטריצה, לוח של נייר או חומר אחר שטובעים בו על-ידי לחץ את האותיות שסודרו לדפוס, ועי"כ הוא משמש טופס ליציקת אותיות חדשות מעופרת. (כלומר, המילה הזו מתאימה לשימוש בתקופה של המצאת הדפוס.) עדיין הצירוף אם קריאה מוזר לי. האם צורת היחיד מופיעה במקורות? (למשל בספר יצירה?) האם צורת היחיד אמורה בכלל (תיאורטית) להיות אִמָּה, אִמת קריאה? האם השורש הוא א-מ-מ? מי קבע M, מתי ועל סמך מה?