דרכי ההתמודדות שלי-
1. כתבת שההקשבה היא גשר שיכול לתת לנו מזור לפערים בחוויה. זה נכון, אבל לעיתים קרובות, דווקא בגלל החוויה העוצמתית שבאובדן, קשה לנו כמי שחוות את האובדנים הנוראיים הללו, להקשיב לאחרים, להיות קשובות לאחרים, כולל הבעל. ולכן, אני חושבת שכדי לעבוד על הקשבה אמיתית, יש צורך לעיתים בהתערבות אשת מקצוע או איש מקצוע.
2. חשוב שלא כל התקשורת תהיה קשורה לאובדן, אלא להמשיך ולנהל חיי זוגיות, כולל בילויים מחוץ לבית (גם אם ממש ממש לא מתחשק), בילויים בבית, שיחות על עבודה, חברים, רכילס...לצחוק ביחד, להינות מדברים ביחד, לצד האבל.
3. לשתף ברגשות. אם משהו קשה לי, אם אירוע משפחתי שמתקרב מעיק עליי, חג, אם יש אירוע חברתי כלשהו שמעיב עליי, אם מישהו שהוא מכיר שאמר לי משהו ופגע בי (שלא בכוונה כמובן)- כל דבר אני משתפת אותו, ואנחנו מנסים לחשוב ביחד על פתרונות. לא תמיד הוא מבין אותי, לא תמיד הוא מצדיק אותי, אבל אני תמיד משתפת.
4. להבין ולהפנים שאף אחד, כולל הבעל המקסים שלי, לא יבין בדיוק מה עובר עליי (אלא אם כן זוהי מישהי שחוותה דברים דומים), לקבל את זה כעובדה. הוא גבר. אני אישה. הוא אבא. אני אמא. לו אין רחם, לי יש רחם.
5.לנסות לא להגיע למריבות צורמות, וגם אם מגיעים, אז לעצור בזמן, רגע לפני שגולש...להבין שאי אפשר ללבן את הדברים תוך כדי מריבה, לחכות עד יעבור זעם (מה שנקרא: לקחת פסק זמן), ולנסות לשוחח על הדברים ברוגע. זה קשה לביצוע, אבל כדאי.