ראיתי קונדנסד, מה שחסך ממני את ההחטאות של הרוקטס
כפי שהתבטאו בבוקס סקור.
 
בכל מקרה, למרכוס עלה ממש אגרסיבי, והפעם הוא התחמם ונכנס לו - ממש הזכיר את למרכוס של פורטלנד. מאוד הזכיר לי את בוש שנעלם במיאמי באופן קבוע ופתאום פה ושם דפק משחק של איזה 28-14 דומיננטי כזה.
 
לאורך כל הסדרה הרגשתי שיש כאן מאצ׳אפ בין נציגי הכדורסל החדש - שלשיונרים שמאוגדים סביב מגה סטאר - לבין הכדורסל הישן המתודי והקבוצתי שדוחף פנימה ושומר בחכמה ובאגרסיביות. חסרונו של קוואי, המגה סטאר של הספרס, רק העמיק את ההבדלים בין הקבוצות בגישה למשחק, ואני כל כך שמח שסן אנטוניו ניצחה את זה, ובהפרש.
 
אולי עכשיו הקבוצות בליגה יבינו שבשביל לחקות את גולדן סטייט, צריך שחקנים ברמה של גולדן סטייט.
 
עוד משהו שמעניין, המורי-בול עבד מדהים בעונה הרגילה, יוסטון היתה שלם שגדול מסכום חלקיו, אבל בפלייאוף זה נכשל. נכון שלספרס היתה הביתיות והנסיון וכנראה שהם היו פייבוריטים, אבל אני איפשהו מאמין שאוקלהומה (שיוסטון שלחו הביתה בסיבוב הראשון) היא קבוצה יותר חלשה ממה שנדמה, ושהרוקטס גם פחות טובים ממה שחשבנו. יכול להיות שמורי צריך להתחיל לכוון את הנוסחאות שלו מחדש ולכייל אותן למשחקי פלייאוף, כי פשוט מה שעובד מול מגוון קבוצות שאתה פוגש בעונה הרגילה, שכולן באות בכל מיני סיטואציות (עומס, פציעות, מסע חוץ וכדומה) פחות עובד שאתה נפגש מול אותה קבוצה 6-7 פעמים רצוף. היתה לי תחושה שהספרס (וקרדיט לשחקנים וצוות האימון) פשוט למדה את כל השטיקים של הרוקטס ושיחקה כנגדם, וניצלה חסרונות וניצחה. כאילו תנו עוד חמישה משחקים ואני לא יודע אם יוסטון לוקחים אחד ( כנראה שכן כי הם יכולים להתפוצץ ולקלוע 135 בערב נתון), אבל גם אם כן הם לא ממש רלוונטיים.
 
מעניין אם שה יוביל לשינוי תפיסה או לשינויים בסגל.