בודאי שצריך לדעת אותם
סטודנט לאמנות קודם כל לומד את החוקים, מתרגל אותם בעבודה מעשית, ובסוף, אם יש לו את הניצוץ, גם עוסק ביצירה אמנותית. אם אין לו את הניצוץ - הוא ינהל גלריה או יהפוך למורה לאמנות או ילך למכור פלאפל.
אבל לפני שאתה מתחיל לעסוק ביצירה - כדאי מאד שתלמד את הטכניקה. לפני שאתה מתחיל לפסל באבן - כדאי שתלמד לתפעל את כלי העבודה בהם תשתמש. לפני שאתה מתחיל לצייר כדאי שתלמד על סוגי בד וצבעים. לפני שאתה מתחיל לצלם כדאי שתלמד על משולש החשיפה, על חוק השלישים, על הקשר בין אורך המוקד, המרחק מהאובייקט והעיוות המרחבי. על התאמות צבע, הולכת עיין, רגע ההחלטה, בניית קומפוזיציה.
בסופו של דבר או שיש לך את זה או שאין לך את זה. אבל גם אם יש לך את זה - בלי לימוד לא תצליח להפיק מזה שום דבר, או שיקח לך המון זמן עד שתצליח.
ימי ראשית הצילום עברו מזמן. לצלמים כמו בראסון לא היה ממי ללמוד. הם פיתחו את הטכניקה בעצמם ובכל זאת הם עשו זאת לרוב על בסיס ידע קודם (לימוד אמנות) ועל בסיס מפגש די מקרי של כישרון מולד עם תחום אמנות חדש ולא מוכר. כמה צלמים כאלה אתה מכיר? רמז - רובם נמצאים בתאגיד ״מאגנום״.
החיבור בין העין למצלמה והתזמון הוא דבר שאתה יכול לזהות בתמונה. הרבה יותר קשה ליישם אותו בפועל. לרובנו (ואני בכלל זה) יש יכולת לזהות ערך אמנותי של תמונה. למיעוט (ואני לא נמצא בו) יש יכולת לייצר ערך אמנותי בתמונה וההצלחות של רובנו הן יותר בגדר מקריות מאשר משהו עם יד מכוונת.
אגיד לך מה יכול היה להפוך את התמונה הזו למעניינת יותר: לשכב על הרצפה ולצלם את היונה מגובה העיניים (שלה) על רקע הדלת, או על כל רקע אחר. את זה קל לי לכתוב בהינף מקלדת מהספה בסלון ביתי. אני בכלל לא בטוח שהיתה לי היכולת לזהות את הסיטואציה בזמן אמת, והרצון להישכב על המדרכה בוונציה כדי לתפוש את התמונה האולטימטיבית של יונה ושער. זה כנראה מה שמבדיל ביני לבין צלם שמייצר אמנות.
בסופו של דבר הקלקת תמונה סתמית. סתמית בערך כמו הגימיק שהקלקתי עם הטרקטורים בעמדת השטיפה ליד המוסך. בזוית אחרת, קצת יותר הקפדה, אולי זוית שונה - אפשר היה אולי להפוך את שתי התמונות לבעלות ערך שיש בו משהו מעבר לתיעוד סתמי. אבל בוא לא נפתח תיאוריות וסיפורים שמנסים לאנוס את האמנות לתוך תמונה שאין בה אפילו אומנות יוצאת דופן.
